משנה ה: כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:
משנה ה: כפי שהתבאר לעיל (מ"א), דעת רבי מאיר היא שהיו במקדש שתי מידות של 'עשרון', אחת המחזיקה עשרון כשהיא גדושה ואחת המחזיקה עשרון כשהיא מחוקה, ומשנתנו נשנית בשיטתו: כָּל הַמִּדּוֹת [-כל המדידות] שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, בכלי המחזיק עשרון, לצורך כל המנחות, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שהיו מודדים לצורך חביתי כהן גדול בכלי מיוחד לכך, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ, כלומר, היתה המידה מחזיקה כשהיא מחוקה, כפי שכלי העשרון האחר מחזיק כשהוא גדוש.
מִדּוֹת – כלי מדידה שמודדים בהם את הַלַּח, כגון את השמן ואת היין, בֵּרוּצֵיהֶן – מה שנשפך החוצה לאחר שהתמלא הכלי על גדותיו, הרי הוא קֹדֶשׁ, כיון שכלי הלח התקדשו גם מבחוץ, ומה שנשפך מהכלי, הגם שלא נגע בדפנות הכלי מבפנים, הרי התקדש בנגיעתו בכלי מבחוץ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל, כיון שלא התקדשו אלא בחלקם הפנימי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טעם אחר לחילוק בין כלי הלח לכלי היבש, מִדּוֹת הַלַּח, הרי הן קֹדֶשׁ – התקדשו בשמן המשחה, וקדושתן היא מבפנים ומבחוץ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וְאילו מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, הרי הן חֹל, לפי שלא התקדשו כלל, ואמנם מה שנכנס לתוך הכלי מתקדש כיון שאומר האדם בפיו שיתקדשו, לְפִיכָךְ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל, כיון שהכלי מצד עצמו אינו מקדש כלל, לא מבפנים ולא מבחוץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה הוא הטעם, כי באמת גם כלי הלח וגם כלי היבש נמשחו והתקדשו מבפנים ומבחוץ, אֶלָּא החילוק הוא בכך שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר – נכנס לתוך הכלי ויוצא החוצה, וכיון שהיה בין דפנות הכלי, התקדש. וְהַיָּבֵשׁ, אֵינוֹ נֶעְכָּר, אלא מתחילה לא נכנס הגודש כלל לחלל הכלי, ולא התקדש.
