משנה ג: כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהוּא אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם, אֵינָהּ חֲזָקָה. שֶׁמָּכַרְתָּ לִי, שֶׁנָּתַתָּ לִי בְמַתָּנָה, אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי, אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה. הָאֻמָּנִין וְהַשֻּׁתָּפִים וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַחֲזִיק, אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, נָעַל וְגָדַר וּפָרַץ כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:
כפי שהתבאר במשניות הקודמות, החזקת הקרקע על ידי האדם במשך שלש שנים מהווה ראיה לבעלותו. משנתנו מבארת שראיה זו מועילה רק בצירוף לטענת המחזיק שהקרקע שלו מחמת שקנאה וכדומה.
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה המועילה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ הבעלים הראשון, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְתוֹךְ הקרקע שֶׁלִּי, וְהוּא אָמַר לוֹ, החזקתי בקרקע כיון שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם, ואינו טוען כלל שקנאה, אֵינָהּ חֲזָקָה המועילה. אבל אם השיב לו, החזקתי בקרקע כיון שֶׁמָּכַרְתָּ לִי אותה, או שֶׁנָּתַתָּ לִי אותה בְמַתָּנָה, או שטוען אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי, או אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה – אם המחזיק בקרקע שלש שנים טוען שירש את הקרקע מאביו, ואינו יודע איך קיבלה אביו, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה המבררת כיצד קיבלה אביו, אך עליו להביא עדים שאכן דר אביו בקרקע לפחות יום אחד.
הָאֻמָּנִין המתקנים כלים, ומחזיקים בכלים של אחרים וטוענים שקנו אותם מבעליהם, וְהַשֻּׁתָּפִים בקרקע, שאכל אחד מהם לבדו את כל הפירות במשך שלש שנים, וְהָאֲרִיסִין – העובדים בקרקע של אחרים, ומקבלים חלק מהתבואה, ואכלו את הפירות במשך שלש שנים, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין המטפלים בנכסי היתומים, אֵין לָהֶם חֲזָקָה, כיון ששימושם בקרקע הוא בהיתר, מחמת תפקידם, ויתכן שמחמת כן לא מחו בהם הבעלים כשאכלו את כל הפירות, ואין זו ראיה שקנו את הקרקע לגמרי.
אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, גם אם אכל את פירות הקרקע שלה [שירשה מאבותיה] במשך שלש שנים, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא – ואין חזקה לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב, כיון שכל אלו אינם מקפידים זה על זה, ואין זו ראיה שנמכרה הקרקע לגמרי.
עתה מבארת המשנה את החילוק בין 'חזקה' המשמשת כראיה, לבין 'חזקה' המשמשת כמעשה קנין:
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר שיש צורך להחזיק בקרקע שלש שנים, ושיש בני אדם שאין חזקה זו מועילה להם כלל, בְּמַחֲזִיק בקרקע, וחבירו מערער עליו שמחזיק בה שלא כדין, ורוצה המחזיק להוכיח על ידי ההחזקה שהקרקע שלו. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, והנותן מודה בכך, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ ואין ביניהם הכחשה, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר שמת ואין לו יורשים, בכל אלו אם נָעַל, וְגָדַר, וּפָרַץ אפילו כָּל שֶׁהוּא, שזו דרך הוראת בעלות על הקרקע, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה המועילה בתורת קנין, וקנה את הקרקע.
