משנה ד: הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל. שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית, מְשָׁלְשִׁין בֵּינֵיהֶם. שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה:
הָיוּ שְׁנַיִם – שני עדים מְעִידִין אוֹתוֹ [-מעידים לטובת המחזיק בקרקע] שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – באו שני עדים אחרים והעידו שבאותו זמן, שעליו הם מעידים, היו עמהם במקום אחר, ולא יכלו לראות את ההחזקה, הרי דינם כמפורש בתורה 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', ומְשַׁלְּמִין לוֹ – לבעל השדה אֶת הַכֹּל, שהרי רצו להפסיד לו את הקרקע כולה, בכך שהעידו לטובת המחזיק בה.
ואם היו שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה – שני עדים מעידים על השנה הראשונה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית, נמצא שהיו ששה עדים על שלש השנים, ונמצאו כולם זוממים, מְשָׁלְשִׁין בֵּינֵיהֶם – מחלקים את דמי הקרקע כולה בין שלש כתות העדים, וכל כת של שני עדים משלמת שליש מדמי הקרקע.
היו שְׁלֹשָׁה אַחִים המעידים כל אחד על שנה אחת, וְעד אֶחָד שאינו קרוב אליהם מִצְטָרֵף עִמָּהֶם ומעיד על שלש השנים, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת שונות, ואין זו נחשבת ככת עדים הקרובים זה לזה, שהם פסולים לעדות, אלא כל שנה נחשבת כעדות בפני עצמה, ומקבלים את שלש העדויות כדי להחזיק את הקרקע ביד המוחזק, וְהֵן נחשבים כעֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה, שיש צורך שיוזמו כל ארבעת העדים [שהרי אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את כולם], ואם הוזמו כולם, מחלקים ביניהם את דמי הקרקע, ונמצא שכל אח משלם שישית, ואותו שהעיד על שלש השנים משלם חצי.
