משנה ה: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה. הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶחָצֵר, תַּנּוּר, וְכִירַיִם, וְרֵחַיִם, וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶחָצֵר, אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲבָל עָשָׂה מְחִצָּה לִבְהֶמְתּוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכֵן לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְעָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמֹק שְׁלֹשָׁה אוֹ גָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:
כפי שהתבאר, עיקר הטעם שמועילה ההחזקה בקרקע כראיה לכך שהיא שייכת למחזיק, היינו כיון שאין דרך אדם לשתוק כשמחזיקים בקרקע שלו שלא כדין. משנתנו עוסקת בשותפים בקרקע, שאינם מקפידים כל כך זה על זה, ויבואר בה אילו שימושים נחשבים כחזקה גם בין שותפים.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה בקרקע של שותפים, וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה, הָיָה אחד השותפים מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶחָצֵר, וכן אם היה מעמיד תַּנּוּר, וְכִירַיִם, וְרֵחַיִם, וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶחָצֵר, כל הדברים הללו הם שימושים שאין דרך השותפים להקפיד בהם זה על זה, ולכן אֵינָהּ חֲזָקָה, ואינו יכול להוכיח משימושים אלו שקנה את הקרקע משותפו, כיון שאין דרך שותפים להקפיד בכך.
אֲבָל אם עָשָׂה אחד השותפים מְחִצָּה לִבְהֶמְתּוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכֵן אם עשה מחיצה כזו לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, או שהִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת, לגדלם שם, וְכן אם עָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמֹק שְׁלֹשָׁה אוֹ גָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה, שכל השימושים הללו הם דברים שדרך השותפים להקפיד עליהם, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה [ויש אומרים שזו ראיה גדולה כל כך שהקרקע שלו, שאינו צריך אפילו להמתין שלש שנים, אלא מיד, אם לא מחה בו שותפו, הרי זו חזקה (רמב"ם)].
