משנה ו: הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחִילָה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. סֻלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִי יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה. חַלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז, עַד טֶפַח, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת. פָּחוֹת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת:
משנתנו ממשיכה לבאר את הדין באופן שאדם משתמש בחצירו של חבירו, מתי נחשב השימוש ל'חזקה' והדבר מהווה ראיה שקנה את המקום או את זכות השימוש, ומתי אין זו חזקה.
להבנת הדין הראשון של משנתנו יש להקדים ש'מזחילה' הוא כינוי לצינור רחב וארוך המונח לרוחב כל הגג, ומי הגשמים קולחים אליו מהגג, ובקצהו יש צינור קטן הקרוי 'מרזב', המרחיק את קילוח המים מכותל הבנין, ודין זה עוסק בשני שכנים, שהאחד דר בקומה התחתונה, והשני בקומה העליונה.
הַמַּרְזֵב, המונח בקצה המזחילה, אֵין לוֹ חֲזָקָה להיות מונח תמיד באותו מקום, אלא יכול בעל החצר להעבירו לקצה האחר של המזחילה, כיון שאין לבעל הגג כל הבדל היכן מונח המרזב, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה – אבל יש לבעל הגג חזקה על עצם קיומו של המרזב, באחד מקצוות המזחילה, ואין בעל החצר יכול לעקור את המרזב לגמרי. והַמַּזְחִילָה עצמה, יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה, ואין בעל החצר יכול לעוקרה ממקומה.
סֻלָּם הַמִּצְרִי, שהוא קטן ויש לו רק שלש שליבות או פחות ואינו קבוע, אֵין לוֹ חֲזָקָה, לפי ששימושו עראי, ואין בעל החצר מקפיד על בעל הגג או השובך שמניח סולם קטן להשתמש בו, וממילא אין השימוש בו נחשב כראיה ששימוש זה שייך לו, וְלַצּוֹרִי – אבל לסולם גדול, שיש לו ארבע שליבות או יותר, שדרך בני אדם להקפיד על הנחתו בחצרם שלא ברשות, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, כיון שמכך שלא מחה בידו בעל החצר הרי זה סימן שמכר או נתן לו את זכות השימוש הזו.
חַלּוֹן הַמִּצְרִית – חלון קטן הפתוח מבית ראובן לכיוון חצרו של שמעון, אֵין לָהּ חֲזָקָה, ויכול שמעון לבנות מול החלון ולסותמו, ואין הלה יכול להוכיח מכך שלא מחה בו עד עתה שקנה את הזכות לפתוח שם חלון, כיון שיכול שמעון לטעון שלא מחה בידו עד עתה כיון שחלון קטן כזה לא הפריע לו [ובתנאי שהחלון עשוי לאויר, אבל אם הוא עשוי לאור, אפילו קטן ביותר יש לו חזקה. וכן אם החלון נמוך מארבע אמות, יש לו חזקה]. וְלַצּוֹרִית – אבל חלון גדול, שאין דרך בני אדם לשתוק על פתיחתו שלא ברשות, יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה, כיון ששתיקת בעל החצר מוכיחה את טענת בעל החלון, שקיבל או קנה את הרשות לפתוח חלון. ומבררת המשנה, אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, וכיון שאינו יכול להציץ על בעל החצר, אין דרכו להקפיד על פתיחת חלון קטן כל כך. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ [-לחלון] מַלְבֵּן, כלומר, מסגרת בנויה סביב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, כיון שהחלון בנוי ממש, דרך בני אדם להקפיד עליו, והֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז – בליטה של עץ או אבן היוצאת מכותלו לאויר חצר חבירו, ומשתמש בו לתלות עליו דברים וכדומה, עַד טֶפַח – אם הוא בשיעור טפח או יותר, שדרך להקפיד עליו, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְאם באמת לא מכר לו זכות זו, יָכוֹל בעל החצר לִמְחוֹת בו שלא יוציא זיז זה מכותלו. אך אם היה הזיז פָּחוֹת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, כיון שאין דרך להקפיד על כך, וְגם אֵין בעל החצר יָכוֹל לִמְחוֹת בידו שלא יוציאנו, כיון שאין זה דבר של קביעות.
