משנה ב: לֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיך לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ:
משנתנו ממשיכה בדינו של מי שקנה 'בית' סתם, הרי זה לא קנה לֹא אֶת הַבּוֹר – בריכת מים החפורה בקרקע, וְלֹא אֶת הַדּוּת – חלל כשל בור הבנוי מעל פני הקרקע, ומוקף בגדר אבנים, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ שהוא מוכר לו עֻמְקָא וְרוּמָא – את העומק והגובה של הבית, כיון ששימושם של הבור והדות שונה משימוש הבית, ואינם בכלל הבית [אלא אם כן כתב לו שמוכר לו הכל, מעומק התהום ועד גובה השמיים], וְכיון שנמצא עתה שנשארו הבור והדות בחזקת המוכר, והבית שייך לקונה, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ – צריך המוכר לקנות מהקונה דרך שיהא רשאי לעבור בה אל הבור והדות שלו, כיון שהמוכר מוכר בעין יפה, ולא שייר לעצמו כלום, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, כיון שהמוכר מוכר בעין רעה, ובודאי התכוון המוכר להשאיר לעצמו, מלבד הבור והדות עצמם, גם את הדרך המובילה אליהם, כדי שיוכל להמשיך ולהשתמש בהם. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ המוכר לקונה בפירוש שמוכר לו את הבית 'חוּץ מֵאֵלּוּ', כלומר, חוץ מהבור והדות, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, כיון שתנאי זה מיותר הוא, שהרי בין כך אין הבור והדות בכלל המכירה, אלא בודאי היתה כוונתו להוסיף שמשייר לעצמו גם את הדרך.
עתה דנה המשנה באופן הפוך: מְכָרָן לְאַחֵר – מכר את הבור והדות בלבד לאחר, והשאיר לעצמו את הבית כולו, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיך לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ – אין הקונה צריך להוסיף ולקנות גם דרך לעבור אל הבור והדות, כיון שהמוכר מוכר בעין יפה, ובודאי התכוון למכור גם את הדרך. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, כיון שמוכר בעין רעה, ולא מכר לו אלא את הבור והדות עצמם, ולא את הדרך המובילה אליהם.
