משנה ט: אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵית רֹבַע, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְטִיט, וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם. הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:
משנתנו ממשיכה בדינו של המוכר את השדה, ומבארת אילו דברים אינם מכורים עמה:
אֲבָל לֹא מָכַר עם השדה, לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן משמשים לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא – השדה, וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, כלומר, גם אם אמר לו 'היא, וכל מה שבתוכה', לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים – קנים רבים הגדלים בקלח אחד, שֶׁהִיא גדולה כשיעור בֵית רֹבַע, שיש לה חשיבות בפני עצמה, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה (שהיא) [שֶׁאֵינָהּ] עֲשׂוּיָה בְטִיט, והרי היא כחפץ המיטלטל, וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, שהם עצים גדולים ויש להם חשיבות בפני עצמה, ואינם בטלים לשדה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר של המים שבתוך השדה, וְלֹא אֶת הַגַּת – מקום סחיטת הענבים ליין, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ של יונים, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין.
וְאותם דברים שאינם בכלל מכירת השדה, אם רוצה המוכר להגיע אליהם לאחר המכירה, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ – עליו לקנות מהלוקח רשות לעבור דרך שדהו, כיון שהמוכר מוכר בעין יפה ואינו משאיר לעצמו כלום, ואפילו לא דרך לעבור אל הדברים ששייר לעצמו, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לקנות לו דרך, כיון שהמוכר מוכר בעין רעה, והשאיר לעצמו דרך. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ בפירוש 'חוּץ מֵאֵלּוּ', שזו לשון מיותרת, שבודאי היתה כוונתו לרבות גם את הדרך לאותם דברים שמשייר לעצמו, שֶׁבאופן זה אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ.
עתה דנה המשנה באופן הפוך, שהשאיר לעצמו את השדה כולה ומכר רק את הדברים הללו: מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כיון שמוכר בעין יפה, בודאי התכוון למכור גם את הדרך, והלוקח אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוכר הוא בעין רעה, ולא מכר לו דרך, ולכן צָרִיךְ הלוקח לִקַּח לוֹ דָרֶךְ.
ודינים אלו שאמרנו, שהמוכר שדה משייר לעצמו דברים מסוימים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר, שאינו רוצה למכור הכל בכלל השדה, אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נותן הוא בעין יפה, ונוֹתֵן הוא אֶת כֻּלָּם, ואינו משייר לעצמו כלום.
הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ בירושת אביהם, וכל אחד נטל חלק אחר, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם – הזוכה בשדה זוכה בכל מה שבתוכו, ואפילו שובך וגת, כיון שדרך החלוקה היא שכל אחד זוכה בחלק מסוים ואחיו מסתלקים מחלק זה לגמרי.
הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר שמת ולא הניח יורשים, ובא אדם לזכות בנכסיו, כיון שהֶחֱזִיק אותו אדם בַּשָּׂדֶה, הרי זה כאילו הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם, וזכה בכל.
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה השייכת לו, הרי זה הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם, כיון שהמקדיש נכסים עושה זאת בעין יפה, ובודאי התכוון להקדיש הכל. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה דינו כמוכר, ולֹא הִקְדִּישׁ את כל הדברים שאין המוכר מתכוון למכור, אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, שאף שהמוכר אינו מתכוון למוכרם מכל מקום המקדיש מתכוון להקדישם, כיון שהם יונקים מקרקע הקדש.
