משנה א: יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, הָאָב אֶת הַבָּנִים וְהַבָּנִים אֶת הָאָב וְהָאַחִין מִן הָאָב, נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ וַאֲחֵי הָאֵם, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין. וְהָאַחִים מִן הָאֵם, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין:
שני הפרקים הבאים עוסקים בדיני ירושת המת, מהם ירושות דאורייתא, ומהם ירושות דרבנן. המשנה הראשונה מבררת את ה'כללים' בדיני נחלה, ולאחר מכן יבוארו פרטי הדינים:
משנה א: יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין – יש קרובים הנוחלים את נכסי קרוביהם, וגם הם, אם ימותו, ינחילו את נכסיהם לאותם קרובים. וְיֵשׁ נוֹחֲלִין את קרוביהם, וְלֹא מַנְחִילִין להם. יש מַנְחִילִין לקרוביהם וְלֹא נוֹחֲלִין אותם. ויש קרובים שלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
מביאה המשנה את ביאור הכללים הללו: א. וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, הָאָב יורש אֶת הַבָּנִים אם מתו בחייו כשאין להם עצמם בנים, וְהַבָּנִים יורשים אֶת הָאָב. וְהָאַחִין מִן הָאָב, נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין זה את זה. ב. הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת של המת, נוֹחֲלִין, כלומר, האיש יורש את אמו ואת אשתו ואת אחי אמו, וְלֹא מַנְחִילִין, שהרי אין האם יורשת את בנה, ולא האשה את בעלה, ולא האיש את בן אחותו. ג. הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם, מַנְחִילִין, וְלֹא נוֹחֲלִין [והיינו האופנים ההפוכים מהמקרים הקודמים, וכמו שהתבאר שם]. ד. וְהָאַחִים מִן הָאֵם, שכל אחד הוא מאב אחר, לֹא נוֹחֲלִין זה את זה וְלֹא מַנְחִילִין זה לזה.
