משנה ז: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי לְבִתִּי וְהִיא בִשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ. אָמַר לָהֶן, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בְחֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּחֹל. כַּיּוֹצֵא בוֹ, זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לַגָּדוֹל:
אדם הַמְחַלֵּק את נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן – בין אם באותו זמן הוא בריא, ובין אם הוא מסוכן ועומד למות, אין בדבריו כלום, אלא צריך לעשות בכל דבר את הקנין הראוי לו, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, כלומר, באחד משלשה קנינים אלו [ו'חזקה' היינו שעושה מעשה החזקה בקרקע, כגון שפורץ את מנעול השער, או שנועל את השער]. וְנכסים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי אליעזר, והרי היה מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל, שֶׁהָיְתָה חוֹלָה ומסוכנת למות, וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי [-תכשיט מסוים] לְבִתִּי, וְהִיא היתה בְּשווי שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ ונתנוה לביתה, ולא לבניה הראויים ליורשה. אָמַר לָהֶן רבי אליעזר, אין זו ראיה, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן – היו רשעים וראויים שאמם תקברם בחייה, ולכן נהגו עמם בדרך זו, וקיימו את דברי אמם, אף שמעיקר הדין אין בדבריה כלום.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אם חילק החולה את נכסיו בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב, וחששו חכמים שתיטרף דעתו עליו מחמת שאי אפשר לקיים את דבריו בקנין ממש. אֲבָל לֹא בְחֹל, כיון שיכול הוא לכתוב את דבריו, וכיון שיש לו תקנה לקנין בדרך המועילה, לא תיקנו שיועילו דבריו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת אָמְרוּ שמועילים דבריו, אף שזהו זמן שאינו ראוי כלל לקנין, קַל וָחֹמֶר שיועילו דבריו בְּחֹל, שזהו זמן הראוי לקנין, ודי בכך שיאמר כיצד רצונו לחלק את נכסיו, ויהיו דבריו קיימים. כַּיּוֹצֵא בוֹ – מחלוקת דומה בין חכמים לרבי יהושע, שנחלקו בסברות הפוכות לגמרי, לדברי חכמים זָכִין לַקָּטָן – יכול אדם לזכות בחפץ עבור קטן, שאין לו אפשרות לזכות לעצמו, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, כיון שיכול הגדול לזכות בעצמו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הרי אפילו לַקָּטָן אָמְרוּ שמועילה זכיה, אפילו שהוא עצמו אינו יכול לזכות לעצמו, קַל וָחֹמֶר שמועילה זכיה לַגָּדוֹל, כיון שיכול הוא לזכות לעצמו, וממילא אף אחרים יכולים לזכות עבורו.
