משנה ו: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
שְׁכִיב מְרַע – אדם חולה הנוטה למות, שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו במתנה לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר לעצמו קַרְקַע או חפץ כָּל שֶׁהוּא, והבריא מחוליו, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, דכיון שהשאיר לעצמו חלק מהנכסים הרי זו ראיה שלא היה בטוח שהוא עומד למות, ואף על פי כן נתן את נכסיו במתנה, וכוונתו היתה שגם אם יבריא תהיה המתנה קיימת. אבל אם לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אלא חילק את כל נכסיו, הרי זו ראיה שנתן את המתנות מחמת שהיה בטוח שימות, ולכן לא השאיר לעצמו כלום, וכיון שלא התקיימה מחשבתו, והבריא מחוליו, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.
לֹא כָתַב בָּהּ – בשטר המתנה, שהיה באותה שעה שְׁכִיב מְרַע, וכתב את כל נכסיו, והבריא, הוּא אוֹמֵר ששְׁכִיב מְרַע הָיָה, וממילא בטלה מתנתו לאחר שהבריא, וְהֵן – מקבלי המתנה אוֹמְרִים שבָּרִיא הָיָה, ומתנתו קיימת, כיון שעתה אנו רואים שהוא בריא, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכיון שמקבלי המתנה באים להוציא ממנו את הנכסים, עליהם להביא ראיה שבשעת נתינת המתנה היה בריא.
