משנה ה: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן:
מִי שֶׁפָּרַע לחבירו מִקְצָת חוֹבוֹ, כגון שהיה כתוב בשטר שחובו מאה דינרים, ופרע לו חמישים, ולא רצו לכתוב שובר על אותם חמישים, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ – נתן את השטר ליד אדם שלישי הנאמן על שניהם [שהרי אם יתן הלה את השטר למלוה יוכל לגבות בו מאה, ואם יתננו ללוה יוכל לטעון שפרע הכל], וְאָמַר לוֹ הלוה, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ – למלוה את החמישים הנותרים מִכָּאן [-מעכשיו] וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ – יתן השליש את השטר למלוה, ויוכל לגבות בו את כל המאה, והִגִּיעַ הזְמַן וְלֹא נָתַן את החמישים הנותרים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן השליש את השטר למלוה, כפי שסיכמו בתחילה, הגם שיוכל לגבות בו עתה את כל המאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן, כיון שהתחייבותו של הלוה היתה בגדר 'אסמכתא', כלומר, סמך על כך שבודאי יפרע את החמישים הנותרים, ורק כדי לחזק את דבריו אמר לשליש שאם לא יפרע הכל יוכל להחזיר את השטר למלוה, אבל לא העלה בדעתו שבאמת יקרה כן, ובאופן זה של אסמכתא אין ההתחייבות חלה.
