משנה ד: דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, וְאוֹמֵר וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:
דִּינֵי נְפָשׁוֹת, והיינו חיובי מיתת בית דין, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע – אדם הבא על בהמה, ואשה המביאה בהמה עליה, גם האדם וגם הבהמה חייבים מיתה, ושניהם נידונים בְּסנהדרין של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר 'וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה', וְאוֹמֵר – וכן נאמר שם 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ', הרי שבשני המקרים דימתה התורה את מיתת האדם למיתת הבהמה, ויש ללמוד מכך שגם הנידון על מיתת הבהמה צריך להיות בסנהדרין של עשרים ושלשה.
שׁוֹר הַנִּסְקָל – שור [או כל בעל חיים] שהמית אדם, שדינו במיתה, נידון בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת', ויש ללמוד מלשון הפסוק שכְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר, וכשם שאין מחייבים את הבעלים מיתה אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, כך חיוב מיתה של השור נעשה רק בבית דין של עשרים ושלשה.
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, שיש להם בעלים, והם מאולפים ומלומדים שלא להזיק, אם המיתו אדם, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אף שהם מאולפים, כיון שהרגו אדם הוכח שאינם מאולפים היטב, וכיון שהם בעלי חיים מסוכנים ויש חשש שעד שיביאום לפני בית דין יהרגו בני אדם נוספים, לכן כָּל אדם הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה במצוה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן של כל בעלי חיים אלו בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מלבד נחש, שכל הקודם להורגו זכה, כיון שהוא מועד להזיק תמיד [ובזה חולק רבי עקיבא על תנא קמא, הסובר שגם נחש נהרג בעשרים ושלשה].
