טו הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֨בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ טז לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָֽאָד֜וֹן ה֧' צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃
֍ ֍ ֍
(טו) אחרי שמתאר הכתוב את מחשבותיו של מלך אשור, וגאוותו בגבורתו ובחכמתו, משיב לו דברים ומוכיחו, הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ, לומר שבכח עצמו חצב בעץ, ואף על פי שלאחר הנפת הגרזן, הרי שכח משקלו של הגרזן מסייע בחציבה, מכל מקום אין הפעולה מתייחסת אל הגרזן כלל אלא רק אל האדם המחזיק בו, אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ – וכל שכן שלא יוכל המשור לומר שהוא המנסר את העץ, שהרי הניסור נעשה רק על ידי האדם המוליך ומביא אותו על העץ, ואף למלך אשור אין שום כח מעצמו, אלא רק ממה שנתן לו ה'. ובבואו עתה לכבוש את ירושלים נגד רצון ה', הרי זה כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו – כאילו יתפאר המקל, שלא רק שהוא המכה ועושה כרצונו, אלא הוא המרים את ידו של האוחז בו, בזמן שהדבר הוא בהיפך, שהאוחז בו מרים את המטה, וכך כאן התפאר מלך אשור כאילו יכול הוא לעשות כרצונו, ולהכניע אפילו את ההשגחה העליונה האוחזת בו, ולכבוש את ירושלים נגד רצון ה', כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ – והרי זה כאילו ירומם המטה את עצמו לטעון שאינו כלל עץ אלא יש בו נפש חיה המאפשרת לו לעשות כרצונו, כי כך הגדיל עצמו מלך אשור לומר שאינו כלל ממין אדם, אלא הוא אלוה היכול לעשות כרצונו.
(טז) לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, כלומר, כדרך שאדם גבור וחזק מחמת חוזק גופו ייחלש וירזה ועל ידי זה יתבטל כוחו וגבורתו הפנימיים, כך יאבד הכח הפנימי של מלכות אשור, שזו גבורתם ואומץ ליבם של גיבורי החיל, שיבהלו מפחד ה', וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ – וכדרך שאדם מכובד וחשוב מבחינה חיצונית על ידי בגדים נאים וריבוי נכסים, יאבד כל כבודו ועושרו על ידי שריפת אש, כך תאכל אש משמים את כל צבאו וחילותיו של מלך אשור, ויתבטל כבודו וכוחו החיצוניים.
