משנה ז: גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים לֹא יֹאמַר אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְיבִין אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, עַל זֶה נֶאֱמַר (לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, וְאוֹמֵר) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד:
בשעה שהדיינים נושאים ונותנים בדבר מוציאים את בעלי הדין החוצה, כדי שלא ישמעו מי המצדד לזכות ומי המצדד לחובה. גָּמְרוּ הדיינים אֶת הַדָּבָר, והכריעו את הדין, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן – את בעלי הדין, הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב, ואין אומרים להם מי המזכים ומי המחייבים ועל פי מי הוכרע הדין. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים לֹא יֹאמַר לבעלי הדין אֲנִי הייתי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי היו מְחַיְיבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, עַל זֶה נֶאֱמַר 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ', וְאוֹמֵר, 'הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד'.
