משנה א: אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב:
פרק זה ממשיך לבאר את הדינים וההנהגות במושב בית דין ובסנהדרין:
אֶחָד [-בין] דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְאֶחָד [-ובין] דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה – צריך לדרוש ולחקור את העדים לפני שמכריעים את הדין על פיהם, ואף שלשון 'ודרשת וחקרת' נאמרה לגבי דיני נפשות, שֶׁנֶּאֱמַר 'מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם', להקיש ולדמות את דיני ממונות לדיני נפשות, שאף בדיני ממונות יש צורך בדרישה וחקירה. ואמנם חכמים תיקנו שבדיני ממונות לא יאריכו הדיינים בדרישה וחקירה, כדי שלא יחששו בני אדם להלוות ממון לחבריהם, מחשש שהעדים יטעו בחקירותיהם ותיפסל עדותן.
עתה מבארת המשנה שמכל מקום יש חילוקי דינים בין דיני נפשות לבין דיני ממונות [כיון שבדיני ממונות לא שייך 'זכות' ו'חובה', שהרי מה שהוא זכות לאחד הוא חובה לשני]: מַה החילוק שבֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת נידונים לפחות בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין הדיינים במשא ומתן של הדין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת דווקא, וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, מַטִין – מכריעים עַל פִּי דיין אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת, וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, מַחֲזִירִין את הדין לאחר שפסקוהו, אם התברר לדיינים שטעו, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, אבל דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין רק לִזְכוּת, וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, אפילו התלמידים, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת, הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת, וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה, אלא רק הדיינים, ואם אמר אחד התלמידים שיש לו סברא לחייב, אין שומעים לו. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוזר בו ומְלַמֵּד זְכוּת, וְהַמְלַמֵּד זְכוּת חוזר ומְלַמֵּד חוֹבָה, ואילו דִּינֵי נְפָשׁוֹת, הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוזר ומְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דָּנִין – מתחילים לדון בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין את הדין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, גוֹמְרִין אפילו בּוֹ בַיּוֹם, אם התברר להם הדין, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, ודִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם רק לִזְכוּת, וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה – אין רשאים להכריע לחובה בו ביום, אלא צריכים להמתין למחר. לְפִיכָךְ, כיון שאם ירצו להכריע לחובה יצטרכו להמתין למחרת, אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב, כיון שלמחרת, בשבת או ביום טוב, אסור לדון, ואם יצטרכו להשהות את ההכרעה עד ליום ראשון, הרי זה עינוי הדין.
