משנה ה: כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹמֵר. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:
כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, כדי שלא יעידו שקר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן, וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן בלשון זו, שֶׁמָּא תֹאמְרוּ את עדותכם מֵאֹמֶד הדעת, שלא בראייה ברורה, וְשמא תאמרו זאת מִשְּׁמוּעָה ששמעתם, או עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין, שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת, שהרי בדִּינֵי מָמוֹנוֹת, אם העיד האדם שקר וחייב את חבירו שלא כדין, הרי האָדָם נוֹתֵן מָמוֹן שגרם לו להוציא, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. אבל דִּינֵי נְפָשׁוֹת אי אפשר להחזיר לאחר שייהרג הנידון, ודָּמוֹ של הנידון וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ, בעד, עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר 'דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים', אֵינוֹ אוֹמֵר 'דַּם אָחִיךָ' אֶלָּא 'דְּמֵי אָחִיךָ', והיינו דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. מוסיפה המשנה דרשה נוספת, שאינה חלק מהאיום על העדים: דָּבָר אַחֵר – דרשה אחרת על פסוק זה, 'דְּמֵי אָחִיךָ', שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.
ממשיכה המשנה בנוסח שהיו מאיימים על העדים, לְפִיכָךְ נִבְרָא האָדָם יְחִידִי, וממנו נולדו כל בני העולם, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. ומוסיפה המשנה טעמים נוספים לכך שנברא אדם הראשון יחיד, ואינם חלק מהאיום על העדים, וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין – הכופרים אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם, ולכן נבראו כמה בני אדם בתחילה. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד, וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מבני האדם חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם, כלומר, הרי אני נחשב כעולם מלא, ולא אאבד את עולמי מפני עבירה אחת.
עתה חוזרת המשנה לנוסח האיום שהיו אומרים לעדים, וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ, מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת להעיד בדיני נפשות, ואפילו על דבר אמת, אין אתם יכולים לומר כן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד ונשא עוונו' וְגוֹ', והרי אתם חייבים להעיד. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ, מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, ומוטב לנו לעמוד בחשש שנעבור על איסור 'אם לא יגיד ונשא עוונו', ולא נתחייב בדמו של אדם זה, אין אתם יכולים לעשות כן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה', ויש לכם שכר על עדות זו.
