משנה ה: אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי, וְהַמְחַיֵב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵד חוֹבָה. טָעוּ בַדָּבָר, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין.
אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, אין גומרים את דינו לחובה בו ביום, אלא מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. ובאותו יום הָיוּ הדיינים מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת להמשיך ולדון בענין, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כלל כָּל הַיּוֹם שלמחרת, שבו היו צריכים לגמור את הדין, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה שקודם גמר הדין, וּלְמָחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הדיין הַמְזַכֶּה אוֹמֵר, אֲנִי מְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי – עומד אני בדעתי מאתמול שהוא זכאי, וְהַמְחַיֵב אוֹמֵר, אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה רשאי לחזור בו ומְלַמֵד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵד חוֹבָה. טָעוּ בַדָּבָר, ששכחו מי המחייב ומי המזכה, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין שרושמים את הדברים מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. אם היו שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. היו שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וכפי שהתבאר לעיל (פ"ד מ"א) אין מכריעים לחובה ברוב של דיין אחד, וַאֲפִלּוּ היו אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, והאומר 'איני יודע' נחשב כמי שאינו כאן, ונמצא שמנין הדיינים חסר, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין, עד שיהיה רוב של שנים לחובה או של אחד לזכות. ועַד כַּמָּה דיינים מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם בכל פעם, עַד שיהיו שִׁבְעִים וְאֶחָד. ואם לאחר שהוסיפו עד שבעים ואחד היו שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. היו שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, והרי אי אפשר להכריע לחובה על פי רוב של דיין אחד, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, או עד שיראה אחד המזכים את דברי המחייבים, אלא שנקטה המשנה אופן של זכות [ואף שהתבאר לעיל שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, היינו רק בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין רשאי לחזור בו].
