משנה א: כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, אֵין אוֹמְרִים יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
מסכת זו עוסקת בעוברים על איסור לא תעשה, המתחייבים מלקות בבית דין, וברוצחים בשגגה המחוייבים בגלות. המשניות הראשונות עוסקות באופנים שבהם עדים זוממים נענשים בעונש מלקות.
נאמר בתורה לגבי עדים שהעידו שקר, והתברר שקרם על ידי שבאו שני עדים אחרים והעידו שבאותו זמן שעליו הם מעידים, היו עמהם העדים במקום אחר, שממנו לא ניתן לראות את המעשה עליו העידו העדים שאירע, ועונשם המפורש בתורה הוא 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. אמנם, כפי שהתבאר בסוף מסכת סנהדרין, יש אופנים שבהם לא ניתן לקיים עונש זה, ומשנתנו עוסקת באופנים אלו:
כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, כלומר, באופן שבו לא ניתן לקיים בעדי השקר עונש של 'כאשר זמם', כיצד מענישים אותם, ומביאה המשנה דוגמא לאופן זה, עדים שאמרו מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי, שהוא בן כהן ומוחזק ככהן כשר, שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, כלומר, בפנינו התגרשה אמו או חלצה קודם שנולד, והרי הוא 'חלל' הפסול לכהונה [בן גרושה הוא חלל מן התורה, ובן חלוצה הוא חלל מדרבנן], והתברר ששיקרו בעדותם, אֵין אוֹמְרִים יֵעָשֶׂה זֶה – העד בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, ואפילו אם העד עצמו הוא כהן, ששייך בו עונש זה, כיון שנאמר בתורה 'ועשיתם לו' כאשר זמם, ודרשו חכמים 'לו' ולא לזרעו, ואם נאמר שהוא חלל, הרי גם בניו חללים. ואם נאמר שרק הוא יהיה חלל ולא בניו, הרי אין זה 'כאשר זמם', כיון שהעד זמם לפסול את אותו אדם ואת זרעו, ואנו מענישים רק אותו, ולכן באופן זה אי אפשר לקיים עונש 'כאשר זמם', אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים מלקות חסר אחת, ולמדו חכמים דין זה ממה שנאמר 'כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע', וביאור הפסוק הוא שבתחילה באו עדי שקר והרשיעו בעדותם את הצדיק בדינו, ואחר כך באו עדי אמת והזימו את עדי השקר, והצדיקו בעדותם את הצדיק, ועל זה נאמר הפסוק הבא 'וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע', והיינו שיש להעניש את העדים בעונש מלקות, ודין זה מתקיים באופנים בהם לא ניתן לקיים את העונש האמור בפרשת עדים זוממים, 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'.
דוגמא נוספת לדין זה: אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת מאחר ורצח אדם בשוגג, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה העד תַּחְתָּיו, כיון שנאמר לגבי רוצח בשגגה 'הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי', ודרשו חכמים שרק 'הוא', הרוצח עצמו, ינוס אל עיר המקלט, ולא זוממיו, אֶלָּא לוֹקֶה כל אחד מהעדים אַרְבָּעִים.
