משנה יא: מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא.
משנה יא: אף על פי שאסרו חכמים לצלות או לבשל מאכלים סמוך לכניסת שבת, מחשש שיבא לחתות באש, מבארת משנתנו שיש מקרים שבהם לא גזרו חכמים: כאשר חל ערב פסח בערב שבת, מְשַׁלְשְׁלִין [-מורידים] אֶת קרבן הַפֶסַח בַּתַּנּוּר אפילו עִם חֲשֵׁכָה, כיון שלאחר שיחשיך היום ותכנס השבת לא יוכלו לצלותו ולאוכלו, ולא חששו שיחתו באש, כיון שבני החבורה המתעסקים בהכנת הקרבן זריזים הם, ויזהירו זה את זה שלא להכשל בחיתוי. וְכן מַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר [-את האש] בערב שבת בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד הנמצאת בבית המקדש, ומיועדת לחימום הכהנים, ואפילו שנאחזה האש במעט, די בכך, כיון שהכהנים זריזים וזהירים הם, ולא יבואו לחתות. וּבַגְּבוּלִין – אבל בשאר ערי ישראל, הרוצה להבעיר מדורה שתדלק בשבת, צריך שיעשה כן בזמן שיש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן – ברוב העצים, ולא יהא צורך בהבערת קיסמים דקים תחתיה. רַבִּי יְהוּדָה מוסיף ואוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין – המבעיר אש בפחמים, די בכך שתאחז האש בכָּל שֶׁהוּא, כיון שמדורה כזו אין דרכה לדעוך כלל, אלא בוערת והולכת, ואין חשש שיבא האדם לחתות בהם אחרי שתכנס השבת.
פרק ב
משנה א: בַּמֶּה מַדְלִיקִין, וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין, לֹא בְלֶכֶשׁ, וְלֹא בְחֹסֶן, וְלֹא בְכָלָךְ, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְנֵי הַמָּיִם, וְלֹא בְזֶפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.
משנה א: לאחר שבפרק הקודם הובאו גזירות שונות שגזרו חכמים בערב שבת, עוסקות המשניות שלפנינו בדיני הדלקת נרות, סמוך לכניסת השבת: מבררת המשנה, בַּמֶּה מַדְלִיקִין נרות שבת, וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין, ומפרטת המשנה תחילה את הפתילות שאין מדליקים בהן: אֵין מַדְלִיקִין, לֹא בְלֶכֶשׁ – מין צמר שיש בָּאֶרֶז, בין העץ לבין קליפתו, וְלֹא בְחֹסֶן – פשתן שאינו סרוק, וְלֹא בְכָלָךְ – פסולת של משי, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן – צמר הגדל בעץ הערבה, בין העץ לקליפתו, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר – עלים של מין עשב ארוך, שעושים מהם פתילות, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְנֵי הַמָּיִם – צמר ירוק [מין אזוב] הגדל על דפנות האניה ששוהה זמן רב במים, וניתן לעשות ממנו פתילות. וטעם הפסול בכל הפתילות הללו, לפי שאין הלהבה נכנסת ובוערת בפתילה עצמה, אלא דולקת בהם מבחוץ ואינה בוערת יפה. וחששו חכמים שיניח האדם את שולחן השבת ויצא, ותתבטל תקנת חכמים שיהא האדם אוכל סעודתו לאור הנר. עתה מבארת המשנה את מיני השמנים שאין מדליקים בהם, וְלֹא מדליקים בְזֶפֶת וְלֹא בְשַׁעֲוָה – שלא יניח זפת או שעוה מותכת ויתן בה פתילה, כמו שעושים בשמן [אבל מותר להדליק נר ארוך העשוי מזפת או שעוה ויש פתילה לכל אורכו, שהוא דולק יפה], וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק – שמן הנעשה מגרגירים של צמר גפן, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה – שמן של תרומה טמאה, העומד לשריפה, ודין זה נאמר רק ביום טוב שחל בערב שבת, לפי שאין שורפים את הקדשים ביום טוב, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב – בין מותך ובין שאינו מותך [וגם כאן אם עשה מהחלב נר ארוך ופתילה בתוכו, מותר]. נַחוּם הַמָּדִי חולק ואוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל – מותך. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ [והיינו כעין דברי תנא קמא, ומבואר בגמרא שמחלוקת חכמים ותנא קמא היא באופן שעירב מעט שמן בָּחֵלֶב, שאחד מהם מתיר ואחד מהם אוסר, ולא התברר לגמרא מי הוא המתיר ומי האוסר]. ואף במיני שמנים אלו טעם האיסור הוא מפני שאינם דולקים יפה, וחששו חכמים שמא יניח שולחנו ויצא, או שמא יטה בשבת את הנר כדי שידלק היטב, ונמצא עובר באיסור מבעיר.
