משנה ב: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד.
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אין מדליקים ב'שמן שריפה', והיינו שמן של תרומה טמאה, העומד לשריפה. ומשנתנו מבארת עתה את טעם הדבר: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב, לפי שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, ומדובר במשנה הקודמת ביום טוב שחל בערב שבת, ולכן אסור להדליק בשמן זה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן – פסולת של זפת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, כיון שריחו רע. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים [מלבד אותם שהוזכרו במשנה הקודמת], מדליקים בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת – דלעת מדברית, [והחידוש בכל זה הוא שאף ששמנים אלו ראויים לאכילה, וריחם טוב, אין חוששים שיטול מהם לאכילה בעודם דולקים], וכן מדליקים בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְט, ואף שריחם רע מעט, לא חששו שמחמת כן יעזוב האדם את שולחן השבת ויצא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד, שהוא צלול ודולק בבהירות.
משנה ג: כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים, אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ, וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.
משנה ג: לאחר שבמשנה א' פירטה המשנה את הפתילות שאין מדליקים בהן, כותבת המשנה כלל: כָּל מין דבר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ, שעשו ממנו פתילה, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, כיון שאינו דולק היטב, אֶלָּא [-חוץ מ]פִשְׁתָּן, כיון שהוא מתרכך יפה ודולק היטב. אגב הדין הקודם מביאה המשנה דין נוסף שבו פשתן שונה משאר עצים, וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ, ועשו ממנו אהל המחובר לקרקע, אֵינוֹ מִטַמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים, אם היה בו מת, אֶלָּא פִשְׁתָּן, שאם עשו ממנו אהל וחיברוהו לקרקע, כיון שהיה בו מת, נטמא. עתה מביאה המשנה הלכה הנוגעת גם לענין הדלקת הנר בשבת וגם לענין טומאה. יש להקדים, שכל בד בגודל של שלש אצבעות על שלש אצבעות נחשב 'בגד' והוא מקבל טומאה. אמנם אם ייחדוהו לעשות ממנו פתילה, ואף עשו מעשה המכינו לשם כך, בטל ממנו שם בגד, ואינו מקבל טומאה. עוד יש להקדים, שמדובר כאן ביום טוב שחל בערב שבת, וההלכה היא שאין להדליק ב'שברי כלים' שנשברו ביום טוב, משום שהם מוקצה: פְּתִילַת הַבֶּגֶד – פתילה העשויה מבגד של ג' על ג' אצבעות בדיוק, שֶׁקִּפְּלָהּ כדי להכינה להדלקה, וְלֹא הִבְהֲבָהּ – לא שרף מעט את ראשה באש, כדי שתידלק אחר כך בקלות, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה – הרי היא מקבלת טומאה, כיון שעדיין לא התבטלה מתורת 'בגד', וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ נרות שבת, כי כשמתחיל להדליקה נפחת שיעורה ונעשית כ'שברי כלים' והרי היא מוקצה, וכיון שהמדליק צריך להתעסק בהדלקה עד שרוב הפתילה בוערת, אינו יכול לנהוג כן בפתילה זו, שהרי היא נעשית מוקצה מיד לאחר תחילת ההדלקה, ולכן אין מדליקין בה. ורַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה – אינה מקבלת טומאה, כיון שהקיפול נחשב כייחוד להדלקה, ובטלה מתורת 'בגד' קודם יום טוב, וּמַדְלִיקִין בָּהּ נרות שבת, שהרי זה כשברי כלים שנשברו בערב יום טוב, שאינם מוקצה, ומדליקים בהם.
