משנה ה: הַמֵּחַם שֶׁפִנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר.
משנה ה: הַמֵּחַם שֶׁפִנָּהוּ – מיחם מלא במים חמים, שפינה אותו האדם מעל האש, אף על פי כן לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ – אסור לתת לתוך המים החמים מעט מים קרים, כדי שיתחממו גם הם, לפי שבכך הוא מבשל את המים הקרים. אֲבָל נוֹתֵן הוּא מים רבים צוננים לְתוֹכוֹ – לתוך המיחם, אוֹ אף מים מועטים לְתוֹךְ הַכּוֹס שמילא בה מים חמים מהמיחם, והיא 'כלי שני', כיון שבשני האופנים הללו עושה זאת רק כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן – שיהיו המים פושרים ולא קרים, אך אינם מתבשלים בכך, או מפני שהם מרובים [כשנותנם לתוך המיחם], או מפני שהם ניתנים בכלי שני [כשנותנם לתוך הכוס]. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מהאש כשהן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין בשבת, כיון ש'כלי ראשון' [והיינו כלי שהיה בעצמו על גבי האש] מבשל את מה שמכניסים לתוכו. אֲבָל נוֹתֵן הוּא את התבלין לְתוֹךְ הַקְּעָרָה שממנה האדם אוכל, אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי, שאליו מעבירים את התבשיל מהאילפס או הקדירה [וממנו נוטל כל אדם לקערתו], וזהו 'כלי שני' או 'כלי שלישי', שאינם מבשלים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן – מותר לתת תבלין לכל תבשיל, ואפילו כשהוא בכלי ראשון [לאחר שסולק מעל גבי האש], חוּץ מִלתוך דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ, וְכן לתוך דבר שיש בו צִיר – רוטב הנוטף מדגים מלוחים, לפי שהחומץ והציר חריפים הם, ומבשלים את התבלין.
משנה ו: אֵין נוֹתְנִין כֶּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן, וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת. נוֹתְנִין כֶּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת, וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:
משנה ו: אֵין נוֹתְנִין בשבת כֶּלִי ריק תַּחַת הַנֵּר הדולק, לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן המטפטף ממנו, כיון ששמן זה מוקצה הוא, וכשיפול לתוך הכלי יהא אסור להזיז את הכלי ממקומו, ואסור לגרום בשבת שיהא כלי אסור בטלטול, כיון שהוא נחשב כקובעו ומחברו במקומו, והרי זה כמו מלאכה [ודבר זה מכונה 'ביטול כלי מֶהֵיכָנוֹ']. וְאִם נְתָנוֹ – הניח שם את אותו כלי מִבְּעוֹד יוֹם, כדי שיקלוט את השמן המטפטף, מֻתָּר.
וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ – אסור להשתמש בשמן שטפטף בשבת מהנר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן – לא היה מוכן לשימוש אלא הוקצה להדלקה. מְטַלְטְלִין בשבת נֵר חָדָשׁ, ['נר' היינו כלי שנותנים בו שמן ומדליקים בו את הפתילה] שעדיין לא הדליקו בו מעולם, כיון שהוא ראוי לשימוש, אֲבָל לֹא – אסור לטלטל נר יָשָׁן, כיון שהוא מאוס, והרי זה מוקצה מחמת מיאוס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מִטַלְטְלִין – מותר לטלטלם בשבת, בין חדשים בין ישנים, כיון שרבי שמעון חולק על דין מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת, שאסור לטלטלו מחשש שמא יכבה אותו. נוֹתְנִין בשבת כֶּלִי תַחַת הַנֵּר כדי לְקַבֵּל את הנִיצוֹצוֹת היוצאים ממנו, לפי שאין בהם ממש, ואינם אוסרים את הכלי בטלטול. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁבכך הוּא מְכַבֶּה – גורם כיבוי לניצוצות, ואפילו בערב שבת אסור להניח כלי עם מים כדי לכבות את הניצוצות שינתזו בשבת, גזירה שמא יעשה כן בשבת.
