מסכת שבת, פרק טז, משניות ג-ד

משנה ג: מַצִּילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה וְחָבִית שֶׁל יַיִן וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וְאִם הָיוּ פִקְחִין עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת:
משנה ג: משנתנו ממשיכה לדון באופני ההיתר של הצלת מזון שלש סעודות מהדליקה בשבת:
מַצִּילִין מן הדליקה סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, כיון שעושה הכל בפעולה אחת, אין חילוק בין מזון מועט למזון מרובה, וְכן מציל עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן, ואף שיש בהם יותר מהצורך לשלש סעודות. מוסיפה המשנה, וְאף אוֹמֵר בעל הבית לַאֲחֵרִים, 'בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם', כיון שכל הנכסים שבבית מופקרים ועומדים, שהרי הם עומדים להישרף, ומותר לכל אדם להציל לעצמו מזון שלש סעודות, וְאִם הָיוּ השומעים פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת, כלומר, מדובר בבני אדם יראי שמים, שאף שרשאים לזכות לעצמם מנכסי בעל הבית, כיון שהם מופקרים, אין רצונם לעשות כן אלא רוצים להחזיר לו את ממונו, ומכל מקום אינם רוצים לטרוח בחינם, וכיון שהם יודעים שאסור להם לבקש שכר פעולתם בשבת, שהרי זה שכר שבת, לפיכך עושים חשבון עם בעל הבית לאחר השבת, ומחזירים לו את הכל תמורת תשלום השוה לשכר טרחתם.
לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן – את אותם מאכלים לצורך שלש סעודות, לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, המותרת בטלטול [וכמו שהתבאר לעיל, בהצלה מדליקה החמירו חכמים יותר ואסרו להציל הרבה אף במקום המותר לטלטל, מחשש שיבא לכבות את הדליקה]. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, מותר להציל אַף לְחצר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת:
משנה ד: וּלְשָׁם מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים וּ חוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וְאוֹמֵר לְאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי:
וּלְשָׁם – לאותה חצר שאליה התבאר לעיל (מ"ג) שמותר להציל מאכלים לשלש הסעודות [לתנא קמא היינו לחצר המעורבת, ולבן בתירא אף לחצר שאינה מעורבת], מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הנצרכים לו לאכילת סעודות אלו.
מוסיפה המשנה שמותר לאדם להציל מן הדליקה אף את הבגדים שהוא לבוש בהם, ויכול להערים בכך: וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף, ואף שאין דרך לצאת כך בדרך כלל, כיון שעושה כן דרך לבישה, מותר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא התירו אלא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים – בגדים, שבהם דרך בני אדם לצאת. מוסיפה המשנה, וּלאחר שהציל האדם את בגדיו מהדליקה, חוֹזֵר לביתו וְלוֹבֵשׁ בגדים נוספים וּמוֹצִיא, ולא גזרו בכך איסור, כיון שמוציאם דרך לבישה יזכור ששבת היום, ולא יבא לכבות. וְאוֹמֵר אף לִבני אדם אֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי על ידי שתוציאו בגדים רבים דרך לבישתם.