מסכת שבת, פרק יט, ב-ג

משנה ב: עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת יִנָּתֵן זֶה בְעַצְמוֹ וְזֶה בְעַצְמוֹ וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִלָּה אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת:
משנה ב: עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת, מוֹהֲלִין – חותכים את העורלה, וּפוֹרְעִין – קורעים את העור הדק שתחת הערלה, וּמוֹצְצִין את מקום המילה כדי שלא יקרוש הדם ויסתכן התינוק, וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ [-על המילה] אִסְפְּלָנִית – תחבושת, וְכַמּוֹן. אִם לֹא שָׁחַק [-טחן] את הכמון מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו, כדי לשנות מדרך המלאכה הרגילה [מכיון שאין צורך לעשות כן דוקא בכלי, שהוא איסור תורה, מוטב לעשות בשינוי], וְנוֹתֵן על גבי המילה.
היו נוהגים בזמנם לערבב יין ושמן יחד, ולטפטף מהם על מקום המילה, לרפואה, ולכתחילה אין לעשות כן בשבת, כיון שזו דרך רפואה, וגזרו חכמים איסור בכל דבר שהוא דרך רפואה מחשש שחיקת סממנים, שהם איסור תורה, אך אִם לֹא טָרַף [-עירבב] יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לא יערבבם בשבת, אלא יִנָּתֵן זֶה [-היין] בְעַצְמוֹ וְזֶה [-השמן] בְעַצְמוֹ.
ומנהגם היה להניח על המילה חתיכת בגד נקובה המכונה כאן 'חלוק', ומניחים את מקום המילה בתוך הנקב, ואת שאר הבגד מלפפים סביבו, וְאם לא הכינוהו מערב שבת, אֵין עוֹשִׂין לָהּ 'חָלוּק' לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט – חתיכת בד. אִם לֹא הִתְקִין – לא הכין והזמין חלוק או סמרטוט מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וצריך להביאו ממקום אחר, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, כדי שלא יהא זה דרך טלטול ממש, וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת, שאינה מעורבת.
משנה ג: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה וְ מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד אֲבָל לֹא בְכֶּלִי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס:
משנתנו ממשיכה בהלכות מילה בשבת:
מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, הנימול, במים חמים, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה כדי לחזקו, וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה, כדי לרפאותו, וְאין רוחצים אותו כדרך רחיצה, אלא מְזַלְּפִין [-שופכים] עָלָיו את המים [ואין רוחצים כדרך שעושים בחול], ועושים כן דוקא בַּיָּד, אֲבָל לֹא בְכֶּלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חולק ואוֹמֵר, מותר לרוחצו כדרכו לפני המילה ולאחר המילה, ומוסיף עוד, שמַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי למילתו, גם באופן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כיון שביום זה התינוק חלש ביותר, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מילתם של אנשי העיר שכם 'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים'.
סָפֵק – תינוק שאין ידוע אם נולד לאחר תשעה חודשים או לאחר שמונה [ובזמנם מי שהיה נולד לשמונה חודשים לא היה חי, ואסור למולו בשבת], וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – תינוק שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת כדי למולו, כיון שדין זה שמילה דוחה את השבת נלמד מכך שנאמר 'וביום השמיני ימול את בשר ערלתו', ומלשון 'ערלתו' יש לדרוש שרק ודאי ערלה דוחה את השבת, ולא כשיש ספק בדבר. וכן יש לדרוש שרק מי שכולו ערל, מילתו דוחה את השבת, ואילו אנדרוגינוס אין כולו ערל, שהרי חציו נקבה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס, למולו בשבת, כיון שנאמר 'המול לכם כל זכר', ומלשון 'כל זכר' יש לרבות אף את האנדרוגינוס.