פרק כא, משנה א: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:
משנה א: משנתנו עוסקת בדין טלטול דבר מוקצה אגב דבר של היתר:
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ, וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ – אף שיש ביד הבן אבן, שהיא מוקצה, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ – וכן רשאי ליטול סל, אף שיש בתוכו אבן, ובתנאי שיהיו בסל פירות, שאם לא כן נעשה הסל 'בסיס לדבר האסור', ושפירות אלו יהיו פירות רכים, שאינו יכול להשליכם לארץ עם האבן ולחזור ולאוספם, כיון שבכך ייטנפו הפירות [או שיהיה בסל חור הנסתם על ידי אותה האבן, שבכך נעשית האבן חלק מן הסל, ואף אם הסל ריק לגמרי מותר לטלטלו]. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה, שהיא מוקצה, מחמת שהיא אסורה באכילה, כשהיא מעורבת עִם התרומה הַטְהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין, שהם מותרים באכילה ואינם מוקצה, וגם כאן מדובר באופן שאינו יכול להפריד ביניהם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה – אם התערבה תרומה בחולין, שדינה הוא שאם יש בחולין מאה ואחד כנגד התרומה, מוציאים מהתבואה כשיעור התרומה המעורבת בה, והשאר מותר לכל אדם, מותר להוציא שיעור זה בשבת ולהתיר בכך את הכל, ואין זה נחשב כ'תיקון' האסור בשבת, מפני שאנו מחשיבים זאת כאילו אותה תבואה שהוצאה היא עצמה התרומה, ואין כאן תיקון [אמנם חכמים חולקים ואוסרים לעשות כן בשבת].
משנה ב: הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית מַטָהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת מַגְבִּיהָהּ וּמַטָהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט הָיְתָה שֶׁל עוֹר נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:
משנה ב: הָאֶבֶן שֶׁמונחת עַל פִּי הֶחָבִית, אסור לטלטלה מחמת שהיא מוקצה, ולכן אם רוצה הוא להוציא יין מהחבית, מַטָהּ לחבית עַל צִדָּהּ, וְהִיא – האבן, נוֹפֶלֶת. אם הָיְתָה חבית זו עומדת בֵין הֶחָבִיּוֹת, וחושש שאם יטנה על צידה תיפול האבן על חבית אחרת ותשברנה, מַגְבִּיהָהּ – רשאי להגביה את החבית מבין החביות ולהניחה במקום אחר, וְשם מַטָהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת.
מָעוֹת שֶׁמונחות עַל הַכַּר, אסור לטלטלן בידים, אלא נוֹעֵר [-מנער] אֶת הַכַּר, וְהֵן נוֹפְלוֹת [ובתנאי שנשכחו שם המעות מערב שבת, אך אם הונחו שם בכוונה נעשה הכר בסיס לדבר האסור, ואף אם יוסרו משם המעות, אסור הכר בטלטול].
הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת – אם היה על הכר לכלוך לח, כמו רוק או ליחה, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט, אך לא יתן מים על הכר, כיון שסתם כר הוא של בגד, ושרייתו במים נחשבת ככיבוס, האסור בשבת. הָיְתָה הכרית שֶׁל עוֹר, ויש עליה לכלוך, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה הלשלשת, כיון ששריית העור במים אינה נחשבת כיבוס [אך לכבסן במים ממש, אסור].
