משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטֵל אֶת הַטַבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה סְפוֹג אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה מְקַנְּחִין בּוֹ וְאִם לָאו אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִטָל בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין בשבת מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין שנשארו עליו לאחר הסעודה, ואינם נחשבים מוקצה, לפי שהם ראויים למאכל בהמה, אף שאינם ראויים למאכל אדם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַבְלָה כֻלָּהּ, כלומר את לוח השולחן המונח על רגלי השולחן, וּמְנַעֲרָהּ, אבל לא יטול בידים את העצמות וכדומה [ובגמרא מבואר שיש להפוך את הגירסא, שבית הלל מתירים ליטול בידים ובית שמאי אוסרים].
מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי [-מעל גבי] הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין אפילו פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים – תרמילים של קטניות אלו, מִפְּנֵי שֶׁכל אחד משלשת דברים אלו הוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, ומחמת כן אינו מוקצה.
סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה – בית אחיזה עשוי מעור, מְקַנְּחִין בּוֹ, כיון שיכול לאחוז בו ללא חשש סחיטה, וְאִם לָאו, אלא צריך לאחוז בספוג עצמו כדי להשתמש בו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ, כיון שבודאי יבא לידי סחיטה. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם יש לו בית אחיזה מעור, ובין אם אין לו, נִטָל בַּשַּׁבָּת כשאינו רטוב ואין בו חשש סחיטה, כיון שיש לו שם כלי, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כיון שאינו עשוי מאחד המינים שמקבלים טומאה [שהם עץ, בגד, שק ומתכת].
פרק כב, משנה א: חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין וְ אִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לָאוֹכָלִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר וְאִם לְמַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר מַתִּיר:
משנה א: חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, אך לא יותר, מחשש שמתוך שהוא בהול להציל, יתקן את החבית [ודין זה הוא כשבא להציל בכמה כלים, אבל אם מציל בכלי אחד, יכול להציל כמה שירצה]. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וכל אדם יכול להציל מזון שלש סעודות, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג את היין שבחבית כדי להעבירו על ידי הספוג לכלי אחר, כיון שזהו 'עובדין דחול'. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, שהרי זו מלאכת מפרק, שהיא תולדה של מלאכת דש, וְאפילו אִם יָצְאוּ המשקים מֵעַצְמָן מתוך הפירות, אֲסוּרִין, מחשש שיבא האדם לסוחטם לכתחילה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם היו אותם פירות מכונסים לָאוֹכָלִין – לצורך אכילה, ואין רצונו כלל במשקה הזב מהם, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר, ואין חשש שיבא לסוחטם, וְאִם היו הפירות מכונסים לצורך סחיטתן לְמַשְׁקִין, שאז נח לו בכך שיצאו מהם משקים, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר, מחשש שיסחט לכתחילה.
חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – זב מהם הדבש בשבת מחמת הריסוק של ערב שבת, אֲסוּרִין באכילה בשבת, מחשש שיבא לרסקן בשבת עצמה, וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר מַתִּיר, כיון שהדבש זב מהם מעצמו, ואין דרך להמשיך ולרסקן, ואינו חושש שיבא לרסקן לכתחילה בשבת.
