פרק כד, משנה א: מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָלִין בַּשַּׁבָּת וְשֶׁאֵינָן נִטָלִין בַּשַּׁבָּת מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין מֵאֵלֵיהֶם:
משנה א: מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ – אדם שמהלך בדרך בערב שבת, ורואה שעומדת השבת להכנס ויש בידו כיס של מעות, שהוא מוקצה, נוֹתֵן את כִּיסוֹ לַנָּכְרִי הנמצא עמו קודם שתכנס השבת, ואף שמעיקר הדין היה ראוי לאסור זאת, שהרי הגוי נושא את הכיס בשליחותו של הישראל, ידעו חכמים שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא יתירו לו לעשות כן יבא לטלטלנו בעצמו בשבת, ולכן התירו לו למוסרו לגוי.
וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר, אך כיון שיש איסור לישראל להוליך בשבת בהמה הנושאת משא, ואפילו קטן ביותר, לכן צריך להניח עליה את כיס בשעה שהיא כבר מהלכת, וליטלו מעל גבה כשהיא מהלכת, באופן שלא תעשה הבהמה 'עקירה' ולא 'הנחה' של הכיס, ואף אופן זה התירו לו חכמים רק מחמת שחששו שיבא לטלטל בידים.
המשנה דנה עתה בדין אדם המהלך בדרך עם בהמה הטעונה משא, והגיע לעיר בשבת: הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, לא ישאיר את המשא על גבי הבהמה כל השבת, משום צער בעלי חיים, אלא נוֹטֵל מעל גבי הבהמה אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָלִין [-שמותר לטלטלן] בַּשַּׁבָּת, וְאילו את הכלים שֶׁאֵינָן נִטָלִין בַּשַּׁבָּת, שאסור לו לטלטלם בידים, מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים הקושרים את המשא, וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין מֵאֵלֵיהֶם. ואם חושש שישברו הכלים, רשאי להביא כרים וכסתות ולהניחם תחת המשא, כדי שיפלו הכלים עליהם ולא ישתברו.
משנה ב: מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכִּפִין אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵין גַּסָּה רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה:
משנה ב: מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה – חבילות קש של שיבולים, האגודים יחד, מותר להתירם בשבת כדי שתוכל הבהמה לאכול מהם, כיון שלולא זאת אינה יכולה לאכול מהם, וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכִּפִין – מותר לפזר ולשטוח ענפים רכים של ארז לפני בהמה, כדי שתריח את ריחן ותאכלם, כיון שלולא זאת לא תאכלם, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין – אך אסור לפזר ולשטוח את אותם 'פקיעי עמיר' המוזכרים ברישא [ומכונים כאן 'זירין' מאחר ואגודים בשלשה מקומות], כיון שאף ללא פיזורם תאכלם הבהמה לאחר שהתירו את אגודתם, וכיון שאין בכך צורך בשביל אכילת הבהמה, לא התירו טירחא יתירה בשבת [ואף שללא פיזור ושטיחה הבהמה קצה בהם, מכל מקום כיון שסוף סוף היא אוכלתם, הרי זו טירחא שלא לצורך].
אֵין מְרַסְּקִין בשבת לֹא אֶת הַשַּׁחַת – תבואה שלא הבשילה, וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין הרכים לִפְנֵי בְהֵמָה, בֵּין בהמה דַּקָּה ובֵין בהמה גַּסָּה, כיון שהיא יכולה לאוכלם ללא ריסוק, ולא התירו טירחא יתירה שלא לצורך, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה, כיון ששיניה דקות וקשה לה לאוכלם ללא ריסוק.
