משנה ד: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
משנתנו מבארת מתי הוא סוף זמן אכילת חמץ, ומתי הוא זמן ביעור חמץ.
יש להקדים, שמן התורה איסור אכילה וחיוב ביעור הוא ב'חצות היום' של י"ד ניסן [שזהו הזמן הראוי להקריב את קרבן פסח], והיינו מסוף שעה שישית של היום, אמנם חכמים תיקנו שזמן הביעור יהיה כבר מתחילת השעה השישית, כיון שחששו שביום מעונן, שאין רואים את השמש, יטעו בני אדם ולא ידעו בדיוק מתי סוף זמן השעה השישית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין – מותר לאכול חמץ כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית של היום, בשעות זמניות, וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ – בתחילת שעה שישית. וְרַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אוֹכְלִין את החמץ כָּל אַרְבַּע – עד סוף שעה רביעית, וְתוֹלִין – ממתינים, אין אוכלים ואין שורפים כָּל חָמֵשׁ – עד סוף שעה חמישית, כיון שיש לחשוש שמא יטעו בני אדם בשעתיים, ולכן גזרו שאפילו בשעה החמישית לא יאכלו חמץ, אך לא אסרו אותו בהנאה באותו זמן, ויכול להאכילו לבהמתו וכדומה. וְשׂוֹרְפִין את החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.
לסיכום: לדברי הכל מותר לאכול בשעה הרביעית, ולדברי הכל שורפים בתחילת השעה השישית, ומחלוקתם היא לגבי השעה החמישית, שרבי מאיר מתיר אפילו באכילה, ואילו רבי יהודה אוסר באכילה ומתיר בהנאה.
משנה ה: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
משנתנו מביאה את המשך דברי רבי יהודה, שאמר במשנה הקודמת שבשעה רביעית מותר לאכול חמץ, בשעה חמישית אין אוכלים ואין שורפים [ומותר החמץ בהנאה], ובשעה שישית שורפים: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עושים סימן לזמני אכילת וביעור החמץ, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל קרבן תּוֹדָה, פְּסוּלוֹת – שנפסלו מחמת שעבר עליהם כל הלילה [שהרי קרבן תודה והחלות הבאות עימו נאכלים רק ביום הקרבת הקרבן ובלילה שאחריו], היו מֻנָּחוֹת ביום י"ד ניסן עַל גַּג הָאִצְטְבָא – על גבי אכסדרה שהיתה בהר הבית, ויש עליה גג מפני הגשמים, וכך היה הסימן של אותם חלות, כָּל זְמַן שֶׁהיו שתיהן מֻּנָּחוֹת שם, הרי זה סימן שמותר לאכול חמץ, והיו כָּל הָעָם אוֹכְלִים [וזה עד סוף שעה רביעית]. נִטְלָה אַחַת מאותן חלות, היו תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין [וזה היה בשעה חמישית]. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן, הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין [וזה היה מתחילת שעה שישית]. המשנה מביאה שיטה נוספת בענין זה: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מאכלי חמץ של חֻלִּין, נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע – כל שעה רביעית, ולא יותר. וּמאכלי חמץ של תְרוּמָה נאכלים כָּל חָמֵשׁ, כיון שאסור לגרום הפסד למאכלי קדשים, וכיון שמעיקר הדין מותר לאכול חמץ בשעה זו לא גזרו חכמים על תרומה, ולא חששו שיטעו בשעתיים, בין תחילת חמישית לסוף שישית. וְשׂוֹרְפִין את כל החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ, בין חולין ובין תרומה, ואף שמן התורה עדיין מותר לאכול עד סוף שעה שישית, מכל מקום חששו חכמים שיטעו בני אדם בשעה אחת, וגזרו לשרוף אפילו חמץ של תרומה.
