משנה ט: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבַּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:
אגב המשנה הקודמת, בה הובאו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, מביאה משנתנו ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה, וחלקם היה שלא ברצון חכמים. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ – הסכימו עמו חכמים, שעשה כהוגן, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. מונה המשנה את הדברים שהודו לו חכמים, גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו – אחז מלך יהודה, לאחר מיתתו, עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים, כדי לבזותו, לפי שאביו היה רשע, ורצה שבזיון זה יכפר לו על חטאיו, וגם כדי שיתגנה מחמת רשעותו, ויראו זאת הרשעים ויחזרו בתשובה, וְהוֹדוּ לוֹ חכמים, שעשה כהוגן. כִּתַּת – כתש ושבר את נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת שעשה משה רבינו במדבר, לפי שהתחילו העם לטעות אחרי הנחש ולעובדו כעבודה זרה, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, שהיו כתובים בו רפואות לכל המחלות, ולפי שהיו מתרפאים על ידו מכל מחלה הפסיקו העם לסמוך על ה', וְהוֹדוּ לוֹ.
ועַל שְׁלשָׁה דברים לֹא הוֹדוּ לוֹ חכמים, קִצַּץ את דְּלָתוֹת הזהב שֶׁל הֵיכָל – בית המקדש, וְשִׁגְּרָן במתנה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חכמים, לפי שהיה לו לבטוח בה'. סָתַם את מֵי הגִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, שהיה זה מעיין סמוך לירושלים, וסתמו כדי שלא יהיו מים מצויים למלכי אשור שבאו להלחם בו, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, לפי שהיה לו לבטוח בה'. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – עיבר את השנה והוסיף אדר שני, ביום השלשים של חדש אדר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חכמים, כיון שיום זה כבר ראוי להיות ראש חדש ניסן, ואין מעברים את השנה ביום זה, אלא רק קודם לכן.
פרק ה, משנה א: תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:
בפרקים הבאים עוסקות המשניות בעניני הקרבת קרבן הפסח. אחד הדינים המיוחדים בקרבן הפסח הוא שזמן הקרבתו הוא לאחר הקרבת קרבן 'תמיד' של בין הערביים, מלבד קרבן זה, אין שום קרבן המוקרב לאחר ה'תמיד'. משנתנו מבארת את זמני הקרבת ה'תמיד' במשך השנה, ובערב פסח.
יש להקדים שהשעות האמורות במשנתנו הינן 'שעות זמניות', כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק הוא 'שעה'. נאמר בפסוק 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם', ו'בין הערביים' היינו מזמן שמתחילה החמה לנטות לצד מערב, והיינו בשש וחצי שעות מהבוקר, שזו חצי שעה לאחר חצות היום. ועד סוף היום.
קרבן התָּמִיד נִשְׁחָט בכל יום בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה שעות מהבוקר, והיו עוסקים שעה אחת בהכנתו, וְהיה קָרֵב על גבי המזבח בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. והטעם שמאחרים את שחיטתו בשעתיים מהזמן המותר, כיון שיש להקריב לפני כן את כל הקרבנות האחרים, שהרי לאחר קרבן התמיד אין מקריבים שום קרבן אחר. אמנם בְּעַרְבֵי פְסָחִים מקדימים את שחיטתו, כדי שיספיקו להקריב לאחריו את קרבנות הפסח של כל עם ישראל, ולכן הוא נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה שעות, וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין אם חל ערב פסח בַּחֹל, ובֵּין כשחל ערב פסח בַּשַּׁבָּת, שהרי הקרבת הפסח דוחה את השבת.
אם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שצריכים לצלות את קרבן הפסח קודם שבת, שאין צלייתו דוחה את השבת, היה התמיד נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ שעות וּמֶחֱצָה, שזה הזמן הראשון שניתן להקריבו, וְקָרֵב על גבי המזבח בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח מוקרב מיד אַחֲרָיו, וכך יספיקו כל ישראל להקריב ולצלות את קרבן הפסח לפני כניסת השבת.
