משנה ב: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:
בכל קרבן הקרב בבית המקדש יש ארבע עבודות המכשירות אותו, שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם למזבח, זריקת הדם על גבי המזבח. ועבודות אלו צריכות להיעשות בכוונה לשם אותו קרבן מסוים, ולשם בעל הקרבן.
קרבן הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – שלא לשם קרבן פסח, או שלא לשם בעליו, וְכן אם קִבֵּל את דמו שלא לשמו, וְהִלֵּךְ – או שהוליך את דמו שלא לשמו, וְזָרַק – או שזרק את הדם על המזבח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שעשה את אחת מארבע העבודות הללו גם לִשְׁמוֹ וְגם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שעשה את העבודה גם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְגם לִשְׁמוֹ, וכמו שיבואר להלן, פָּסוּל, כיון שאין הקרבן כשר עד שיהיו כל ארבע העבודות עשויות רק לשמו.
מבארת המשנה את דבריה, כֵּיצַד נעשית הקרבה 'לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ', כגון שחשב שיהיה הקרבן לְשֵׁם פֶּסַח וְגם לְשֵׁם שְׁלָמִים. וכיצד הוא 'שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ', כגון שחשב שיהיה הקרבן לְשֵׁם שְׁלָמִים וְגם לְשֵׁם פֶּסַח, נמצא שבין כשהמחשבה הראשונה היתה בפסול ובין כשהמחשבה האחרונה היתה בפסול, הקרבן פסול.
משנה ג: שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְמֵאִים וְלַטְהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:
משנתנו מביאה מחשבות נוספות שאם חשבם העובד בשעת אחת מארבע עבודות, של שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, הקרבן פסול.
שְׁחָטוֹ – שחט את קרבן הפסח שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – לאנשים שאינם יכולים לאכול כזית בשר, כגון זקנים או חולים, והם היחידים שנימנו על אכילת קרבן זה, וְכן אם שחטו שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו – לאנשים שלא נימנו מתחילה על קרבן זה, וקרבן הפסח אינו נאכל אלא למי שנמנה עליו קודם שחיטתו, וכן אם שחטו על דעת שייאכל לָעֲרֵלִים – ליהודים שלא נימולו, אף אם באונס [כגון שסכנה להם למול], וְלַטְמֵאִים – או לאנשים טמאים, שאסור להם לאכול את קרבן הפסח, הרי הקרבן פָּסוּל.
אבל אם שחטו גם לְאוֹכְלָיו – לאנשים היכולים לאוכלו, וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או ששחטו גם לִמְנוּיָיו וְגם שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, או ששחטו לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, או לַטְמֵאִים וְלַטְהוֹרִים, הרי הוא כָּשֵׁר, ואין זה דומה לשוחט במחשבת 'לשמו ושלא לשמו' ששנינו במשנה לעיל (מ"ב) שהוא פסול, כיון ששם מחשבת הפסול היא בגוף הקרבן, אבל כאן המחשבה היא בדבר שהוא מחוץ לקרבן, והיינו באוכלי הקרבן, ולכן אם חשב גם על אוכלים כשרים, אין הקרבן נפסל.
דין נוסף, שְׁחָטוֹ לקרבן הפסח קֹדֶם חֲצוֹת היום של י"ד ניסן, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם', והיינו מזמן שמתחילה השמש לנטות לצד מערב, שזהו לאחר חצות היום.
אם שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד של בין הערביים, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אדם אֶחָד מְמָרֵס – מנדנד ומנענע בְּדָמוֹ של קרבן הפסח שהתקבל בכלי, כדי שלא יקרוש הדם, ולא יזרקנו על המזבח עַד שֶׁיִּזָּרֵק תחילה דַּם הַתָּמִיד. וּבדיעבד, אִם נִזְרַק דם הפסח קודם לדם התמיד, כָּשֵׁר.
