משנה ד: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:
נאמר בפסוק 'לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי', ודרשו חכמים שהפסוק בא לאסור לשחוט את הקרבן בזמן שיש לאדם חמץ בבית. משנתנו מבארת על אילו קרבנות מדובר, ובאיזה זמן נאמר איסור זה.
אדם הַשּׁוֹחֵט אֶת קרבן הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ – כשיש חמץ בביתו של השוחט, או בביתו של אחד המנויים על הקרבן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שנאמר 'לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף השוחט את קרבן הַתָּמִיד של ערב פסח בין הערביים, ויש חמץ ברשותו, עובר בלא תעשה, כיון שהוא סובר שלשון 'זִבְחִי' האמור בפסוק הכוונה לקרבן התמיד.
רבי שמעון בא לחדש שני דברים: א. שיש חילוק בין ערב פסח לבין חול המועד פסח. ב. שיש חילוק בין שחיטה ראויה לבין שחיטה שאינה ראויה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶסַח שנשחט בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, אם נשחט לִשְׁמוֹ – לשם קרבן פסח, והיה חמץ בביתו, חַיָּב, כיון שהקרבן כשר, והרי זו שחיטה ראויה, ועבר בזה על ציווי התורה שלא לשחוט קרבן כשיש חמץ בביתו. וְאילו כששחטו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אף שהיה חמץ בביתו, פָּטוּר, כיון שאין הקרבן כשר, והרי זו שחיטה שאינה ראויה, ולא נאמרה בזה אזהרת התורה שלא לשוחטו על החמץ. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שנשחטו בערב פסח על החמץ, בֵּין אם נשחטו לִשְׁמָן וּבֵין אם נשחטו שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אף שהם כשרים וזו שחיטה ראויה, מכל מקום פָּטוּר השוחט, כיון שדורשים מפסוק שאיסור זה של שחיטה על החמץ בי"ד ניסן נאמרה רק על קרבן הפסח, ולא על שאר הקרבנות.
וּבַמּוֹעֵד – אבל לגבי שחיטת קרבנות בחול המועד של פסח, אם שחט את קרבן הפסח לִשְׁמוֹ – לשם קרבן פסח, הרי זו שחיטה שאינה ראויה, שהרי אין קרבן פסח קרב אלא בערב פסח, ולא לאחר מכן, ולכן אף שהיה חמץ בביתו, פָּטוּר משום שחיטת הקרבן על החמץ, [אמנם עובר על 'בל יראה ובל ימצא']. וְאם שחטו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – שלא לשם פסח, אלא לשם שלמים, הרי זו שחיטה ראויה, ואם באותה שעה היה חמץ בביתו, חַיָּב משום שחיטת הזבח על החמץ. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שנשחטו בחול המועד, בֵּין שנשחטו לִשְׁמָן וּבֵין שנשחטו שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, כיון שהם כשרים, כיון שדורשים מפסוק שאף עליהם הזהירה התורה שלא לשוחטם בחול המועד של פסח כשיש חמץ בביתו [בניגוד לשחיטה בערב פסח, שבזה החיוב רק על קרבן הפסח ולא על שאר הזבחים], חוּץ מִן הַחַטָאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שהיא פסולה, והרי זו שחיטה שאינה ראויה, ואינו עובר עליה משום שחיטת הזבח על החמץ.
משנה ה: הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלש כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
משנתנו מתארת את סדר הקרבת קרבן הפסח: קרבן הַפֶּסַח, נִשְׁחָט – דינו להישחט בְּשָׁלש כִּתּוֹת – קבוצות, ובכל קבוצה לפחות שלשים בני אדם. ואף אם יש ציבור מועט שיכול לשחוט כקבוצה אחת, מצוה שיתחלקו לשלש קבוצות, שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל', הרי שנאמרו כאן שלש לשונות של קבוצות, 'קָהָל', וְ'עֵדָה', וְ'יִשְׂרָאֵל'.
מבארת המשנה, תחילה נִכְנְסָה לעזרה הכַּת הָרִאשׁוֹנָה, והיו האנשים נכנסים עד שנִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, ואז נָעֲלוּ את דַלְתוֹת הָעֲזָרָה, והכהנים תָּקְעוּ בחצוצרות, וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, ממקום השחיטה ועד סמוך למזבח, כדי לזרוק את הדם על גבי המזבח, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי [-כפות גדולות לקבלת הדם] עשויים כֶסֶף, וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה בזיכי כֶּסֶף, כֶּסֶף, ללא בזיכי זהב. וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, זָהָב. ולֹא הָיוּ בזיכי הכסף ובזיכי הזהב מְעוֹרָבִין, כיון שכך נאה יותר.
דין נוסף, וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם – תחתית רחבה, שניתן להניח עליה את הכלי, אלא היתה התחתית חדה, שאי אפשר להניח עליה את הכלי ללא שתישפך תכולתו, ועשו כן מחשש שֶׁמָּא יַנִּיחוּם הכהנים כשיש בהם דם, וְיִקְרַשׁ הַדָּם, ולא יוכלו לזורקו על המזבח.
