משנה ח: כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
משנתנו מביאה תחילה את אופן הקרבת קרבן הפסח כשחל י"ד ניסן בשבת.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל – כפי דרך שחיטת והקרבת קרבן הפסח ביום חול, כָּךְ היה מַעֲשֵׂהוּ כשחל ערב פסח בַשַּׁבָּת, כיון שנאמר בפרשת קרבן פסח לשון 'תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ', כוונת התורה שהקרבן יוקרב במועדו אפילו אם הוא חל בשבת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים היו מְדִיחִים אֶת רצפת הָעֲזָרָה מהדם הרב שהיה עליה, על ידי אמת המים שהיתה עוברת תמיד בעזרה מצידה האחד לצידה השני, וכשרצו להדיח את העזרה היו סותמים את מקום יציאת המים, והיו המים עולים על גדותיהם ושוטפים את העזרה, ואחר כך היו פותחים את מקום יציאת המים. ואף שבבית רגיל אסור לעשות כן מגזירת חכמים, מכל מקום בבית המקדש לא גזרו חכמים איסורי שבת אלו. ומכל מקום, דבר זה, שהיו מדיחים את העזרה בשבת, היה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, כיון שחכמים סוברים שלא התירו בבית המקדש אלא דברים הנצרכים, אבל הדחת העזרה אינה נצרכת כל כך, ואין לעשותה בשבת.
דין נוסף בענין הקרבת הפסח: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה אחד הכהנים מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת – מעירוב הדמים שהיה על רצפת העזרה, וזְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כיון שחששו שמא מתוך המהירות של ההקרבה נשפך דמו של אחד הקרבנות קודם שהגיע למזבח, ועל ידי זריקת דם זו היה מוכשר הקרבן, לפי שבכוס זו היה מעורב דם מכל הקרבנות. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, כיון שהדם הראוי לזריקה מעורב עם 'דם התמצית', שהוא הדם שהנשמה יוצאת בו והוא פסול לזריקה, ומתבטל בו, ואין זריקה זו מועילה להכשיר את הקרבן. ואילו רבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם, ולכן מועילה זריקתו.
משנה ט: כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:
משנתנו מבארת את אופן הכנת קרבן הפסח להקרבה על גבי המזבח:
כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין את קרבן הפסח, אֻנְקְלָיוֹת [-ווים, כמין מסמרים שראשיהם כפופים למעלה] שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים הקטנים שהיו בבית המטבחים שבעזרה, שֶׁבָּהֶן היו תּוֹלִין את הקרבנות וּמַפְשִׁיטִין את עורן. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם באותן ווים לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט את קרבנו, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, בעזרה, וּמַנִּיחַ את המקלות עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה את הקרבן וּמַפְשִׁיט את עורו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, אף שמותר להפשיט את העור כיון שמלאכה זו נצרכת להקרבת הקרבן, מכל מקום לא היו רשאים להשתמש במקלות חלקים אלו לצורך הפשטת העור, כיון שמקלות אלו הן מוקצה, אלא מי שאין לו וו לתלות עליו את קרבנו, מַנִּיחַ יָדוֹ השמאלית עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ הימנית, וְיַד חֲבֵרוֹ השמאלית עַל כְּתֵפוֹ הימנית, נמצא ששתי ידיהם הימניות פנויות, וְתוֹלֶה את הקרבן על ידיהם השמאליות המונחות כמקלות, וּמַפְשִׁיט את הקרבן ביד ימינו. אבל חכמים סוברים שמותר להשתמש במקלות אלו בשבת, כיון שגזירות דרבנן של הלכות שבת אינן נוהגות בבית המקדש. ואילו רבי אליעזר סובר שמכל מקום במקום שניתן להמנע מלהשתמש במוקצה, כגון כאן שיכול להשתמש בידים, יש לעשות כן.
