משנה ב: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
משנתנו ממשיכה לדון בהקרבת קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת. והתבאר במשנה הקודמת שחכמים אוסרים לעשות אפילו מלאכות דרבנן, ואילו רבי אליעזר מתיר לעשותם בשבת. במשנה זו מובא המשא ומתן שבין התנאים בבירור הלכה זו.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא – והרי יש ללמוד ב'קל וחומר' שמותר לעשות מלאכות דרבנן לצורך הקרבת קרבן הפסח, ומָה אִם שְׁחִיטָה של קרבן הפסח, שֶׁהִיא אסורה מִשּׁוּם מְלָאכָה דאורייתא, ואף כל פי כן אף אתם, חכמים, מודים שהיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אם כן, דברים אֵלּוּ – הבאתו מחוץ לתחום, או חתיכת יבלתו, שֶׁהֵן אסורים רק מִשּׁוּם 'שְׁבוּת' – גזירה דרבנן, וכי לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. והרי ודאי מסתבר שאף הן ידחו את השבת.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אין ללמוד כן, שהרי דינו של יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ דברים האסורים בשבת מִשּׁוּם מְלָאכָה, כגון שחיטה וכדומה, שהתירה זאת התורה לצורך אוכל נפש, וְאף על פי כן אָסְרוּ בוֹ חכמים דברים שהם מִשּׁוּם שְׁבוּת, כיון שהיה ניתן לעשותם מאתמול. ואף כאן, התירה התורה לעשות מלאכות הנצרכות להקרבת קרבן פסח, כיון שלא היה ניתן לעשותם מאתמול. אך לא התירו חכמים לעשות מלאכות האסורות מדרבנן, כיון שהיה ניתן לעשותם מאתמול.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, כיצד אתה דוחה את הקל וחומר שהבאתי, וכי מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה – כיצד ניתן להביא ראיה מדבר שהוא רשות, והיינו סתם מלאכות האסורות ביום טוב, שבודאי לא התירו אותם חכמים, ולהוכיח מהם למצוות שחיטת קרבן הפסח, ולומר שאף בשביל המצוה לא התירו חכמים איסורים אלו. וכיון שדוחה רבי אליעזר את ראייתו של רבי יהושע מיום טוב, חוזר ה'קל וחומר' שהביא רבי אליעזר בתחילת המשנה, להתיר מלאכות דרבנן לצורך שחיטת קרבן הפסח.
הֵשִׁיב לו רַבִּי עֲקִיבָא [שאף הוא סובר כרבי יהושע] וְאָמַר לרבי אליעזר, הַזָּאָה על טמא מת תוֹכִיחַ את דברינו, שאם חל זמן ההזאה על טמא מת בערב פסח, ואם לא יזו עליו ביום זה לא יוכל להקריב את קרבן הפסח, ונמצא שֶׁהזאה זו הִיא מִצְוָה, וְהִיא אסורה בשבת רק מִשּׁוּם שְׁבוּת – מגזירת חכמים, וְאף על פי כן אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, ואף שמחמת כן לא יוכל אותו אדם להקריב את קרבן הפסח, הרי שהעמידו חכמים את איסורם גם במקום מצוה, ולכן אַף אַתָּה, רבי אליעזר, אַל תִּתְמַהּ עַל דברים אֵלּוּ האסורים בקרבן פסח, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה, לצורך הקרבת קרבן הפסח, וְהֵן אסורים רק מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. ומה ששחיטה וכדומה דוחות את השבת, היינו כיון שלא היה ניתן לעשותם מאתמול.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כיצד אתה מוכיח את דבריך מדין הזאה בשבת, וְהרי עָלֶיהָ – על הזאה עצמה אֲנִי דָן, וסובר שיש להתירה בשבת מכח אותו קל וחומר, וכך אני אומר, וּמָה אִם שְׁחִיטָה של קרבן פסח, שֶׁהִיא אסורה מִשּׁוּם מְלָאכָה דאורייתא, ואף על פי כן היא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אם כן, הַזָּאָה שֶׁהִיא אסורה רק מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, כדי שיוכל אותו אדם להקריב את קרבן הפסח בזמנו. וכשם שאני סובר שהזאה דוחה את השבת, כך אני סובר שכל צרכי הקרבת הקרבן דוחים את השבת.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף – שמא אלמד 'קל וחומר' זה באופן ההפוך מדבריך, ומָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא אסורה רק מִשּׁוּם שְׁבוּת, שדין זה פשוט הוא בידי, שאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אם כן שְׁחִיטָה של קרבן הפסח שֶׁהִיא אסורה מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, לדבריך, שאין שחיטת קרבן הפסח דוחה את השבת, הרי עָקַרְתָּ את מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה לענין קרבן פסח, 'בְּמוֹעֲדוֹ', ללמד שקרבן פסח קרב בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.
אָמַר לוֹ רבי עקיבא, רַבִּי, אמנם דבריך שייכים לגבי שחיטת הקרבן, שנאמר בו בפירוש בתורה לשון 'במועדו', ולכן אף אני מודה שהוא דוחה את השבת, אך לגבי שאר צרכי הקרבן, הָבֵא לִי לשון 'מוֹעֵד' שנאמרה בתורה לְגבי דברים אֵלּוּ, כְּפי שנאמרה לשון 'מּוֹעֵד' לְגבי שְּׁחִיטָה, וכיון שלא נאמר בתורה לשון 'במועדו' בשאר צרכי הפסח, שהרי ניתנים הם להיעשות מערב הפסח, אינם דוחים את השבת, ורק שחיטה שאינה יכולה להיעשות קודם לכן, לומדים מלשון 'במועדו' שהיא דוחה את השבת.
מסיימת המשנה: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בדינים אלו, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אבל שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
משנה ג: אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:
משנתנו מביאה דין נוסף ששייך לערב פסח שחל בשבת, והוא לגבי הבאת קרבן 'חגיגה' המוקרב בפסח.
מבררת המשנה, אֵימָתַי מֵבִיא האדם קרבן חֲגִיגָה עִמּוֹ – עם קרבן הפסח, משיבה המשנה שיש צורך בשלשה תנאים, א. בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא – שקרבן הפסח מוקרב בְּיום חֹל, ולא בערב פסח שחל בשבת, שאין הקרבת קרבן חגיגה דוחה את השבת, ב. כשהוא בא בְּטָהֳרָה, ולא כשרוב הציבור טמאים, שאף שבאופן כזה קרבן הפסח דוחה את הטומאה, ומותר להקריבו בטומאה, אך קרבן חגיגה אינו דוחה את הטומאה. ג. וּכשקרבן פסח קרב בְמֻעָט, כלומר, שנימנו אנשים רבים על קרבן פסח אחד, ובא לכל אחד בשר מועט מהקרבן, וכיון שיש מצוה לאכול את קרבן הפסח בזמן שכבר שבעו ממאכלים אחרים, מקריבים קרבן חגיגה עימו, כדי שישבעו ממנו ואחר כך יאכלו את הפסח.
וְאילו בִזְמַן שֶׁהוּא – קרבן הפסח בָא בַּשַּׁבָּת, או כשהוא בא בִּמְרֻבֶּה – שבני החבורה מרובים, וּבְטֻמְאָה – או כשקרבן הפסח קרב כשרוב ישראל טמאים, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ קרבן חֲגִיגָה.
