משנה ד: חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני קרבן חגיגה: חֲגִיגָה, הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹּאן או מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, בשונה מקרבן פסח שבא רק מהכבשים או מהעיזים, ולא מהבקר. וכן היתה באה החגיגה מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת, בשונה מקרבן פסח שבא רק מהזכרים, כבשים או עיזים. וְנֶאֱכֶלֶת החגיגה לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, בשונה מקרבן פסח שנאכל רק בליל פסח עד חצות.
משנה ה: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יֶהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:
משנתנו מבארת את דינו של השוחט קרבן פסח בשבת, שלא בדרך הראויה, מתי הוא נחשב כמחלל שבת.
קרבן הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, בַשַּׁבָּת, בשוגג, חַיָּב עָלָיו חַטָאת, כיון שהקרבן פסול, ונמצא שעבר על מלאכת שחיטה בשבת ללא צורך. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן בשבת בשוגג לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין כלל להיות מוקדשים לפסח, כגון ששחט עגל או איל בן שנתיים או נקבה לפסח, שמצד הבהמה עצמה היה לו להבין שאינה יכולה להיות קרבן פסח, חַיָּב חטאת. וְאִם רְאוּיִין הֵן, כגון כבש או עז בן שנתו, שהיו ראויים מצד עצמם להיות קרבים לפסח, אלא שבאמת הקדישום לשם שלמים, ומתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט את פסחו טעה ושחט קרבן זה, ושכח שהקדישוהו לשם שלמים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָאת, אף על פי שטעה בדבר מצוה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר, כיון שזו טעות בדבר מצוה, והמתכוין לעשות מצוה שדוחה שבת ועשה מצוה שאינה דוחה שבת, פטור, ואף כאן עשה מצוה קצת, שהרי קרבן שלמים שנשחט שלא לשמו [כגון כאן, שנשחט לשם פסח] כשר.
המשנה מביאה עתה משא ומתן בין שני התנאים בענין זה:
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יש ללמוד את דיני בקל וחומר, ומָה אִם אתה אומר לגבי קרבן הַפֶּסַח, שֶׁהוּא מֻתָּר בהקרבה בשבת לִשְׁמוֹ – לשם הפסח, מכל מקום כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ והקריבו לשם דבר אחר בשבת, חַיָּב חטאת, אם כן זְבָחִים אחרים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין בהקרבה בשבת אפילו לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן והקריבם לשם פסח, אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיְּהֵא חַיָּב על כך חטאת.
אָמַר לוֹ רַבִּי יֶהוֹשֻׁעַ, לֹא – אין זה קל וחומר, ויש לדחותו כך, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שהקריבו לשם דבר אחר, שהוא חייב, הרי זהו מחמת שֶׁשִּׁנָּהוּ והקריבו לְשם דָבָר שאָסוּר להקריבו בשבת, וכיון שכוונתו היתה לעשות דבר אסור, חייב, האם תֹּאמַר כן גם בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן והתכוון להקריבם לְשם דָבָר הַמֻּתָּר, שהרי הקריבם לשם קרבן פסח, וכי גם בזה תאמר שהוא חייב, והרי כוונתו היתה לעשות דבר המותר, ולכן יש לפוטרו.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר – קרבנות ציבור המוקרבים בשבת, כגון תמידים ומוספים, יוֹכִיחוּ את דברי, שֶׁהֵן מֻתָּרִין להיקרב בשבת לִשְׁמָן, וְאף על פי כן הַשּׁוֹחֵט קרבנות אחרים לִשְׁמָן – לשם אימורי ציבור, חַיָּב, ומוכח שאף אם כוונת האדם לשם דבר המותר, אם בפועל הקריב דבר אחר, חייב.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא – אין זו ראיה לדבריך, לפי שאִם אָמַרְתָּ דין זה בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר, זהו מפני שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, שאין מקריבים אלא שני תמידים ומוסף אחד, ולאחר שהוקרב הקרבן אין מקום לטעות שמא צריך להקריב קרבן נוסף, ולכן אותו אדם נחשב כ'שוגג' ולא כ'טועה בדבר מצוה', האם תֹּאמַר דין זה גם בַּפֶּסַח, שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, שהרי כל ישראל מקריבים את קרבנותיהם באותו זמן, וכיון שאותו אדם היה טרוד בהקרבת הפסחים הרבים שהיו בעזרה, טעה והקריב אף את הקרבן הזה.
המשנה מביאה דעה נוספת בענין קרבנות ציבור: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט בשבת קרבן אחר לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר, כיון שהוא טרוד במעשה מצוה.
