משנה ו: שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְהוֹרִים וְלַטְמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:
משנתנו ממשיכה לדון בקרבן פסח שהוקרב בשבת, שלא בדרך הראויה:
אם שְׁחָטוֹ האדם לקרבן הפסח בשבת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – לשם אנשים שאינם יכולים לאוכלו, כגון זקנים וחולים, וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו – לשם אנשים שלא נימנו על הקרבן וממילא אינם יכולים לאוכלו, או ששחטו לָעֲרֵלִין וְלַטְמֵאִין, שאסורים באכילת הפסח, חַיָּב חטאת, כיון שעבר על איסור שחיטה בשבת, שהרי הקרבן פסול.
אבל אם שחט את קרבן הפסח גם לְאוֹכְלָיו וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או ששחטו לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְהוֹרִים וְלַטְמֵאִים, שבכל אלו הקרבן כשר [כמו שהתבאר לעיל פ"ה מ"ג], פָּטוּר, שהרי קיים מצוות שחיטת פסח.
שְׁחָטוֹ לקרבן הפסח בשבת, וְנִמְצָא שהיה הקרבן בַעַל מוּם, כגון שרגלו חתוכה, חַיָּב חטאת, שהרי היה יכול לבדוק זאת מתחילה, שאין בקרבן מום, וכיון שלא בדק, חייב חטאת. אבל אם שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא שהיה טְרֵפָה בַסֵּתֶר – במקום מוסתר, כגון באחד האיברים הפנימיים, כגון שהיה חור בריאה וכדומה, פָּטוּר, כיון שלא היה יכול לדעת זאת מתחילה, והרי הוא אנוס בדבר.
אם שְׁחָטוֹ לקרבן, וְנוֹדַע אחר כך שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם – הסתלקו מלהיות מנויים על קרבן זה, אוֹ שֶׁמֵּתוּ הבעלים, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ ואינם יכולים לאוכלו, פָּטוּר השוחט את הקרבן, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת, שהרי לא היה יכול לדעת שהשתנה המצב, והרי הוא אנוס בדבר.
פרק ז, משנה א: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:
נאמר בתורה בענין אכילת קרבן הפסח 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ'. משנתנו מבארת כיצד מקיימים מצוה זו: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל עץ רִמּוֹן, [אך אין מביאים שפוד של עץ אחר, כיון שעצים אחרים מפרישים מים כשהם מתחממים, והרי זה כעין 'בישול', וכן אין מביאים שפוד ממתכת כיון שהוא מתחמם מאד, והוא עצמו צולה את הקרבן מבפנים, ואין זה 'צלי אש' אלא 'צלי מתכת'], ואת אותו שפוד של רמון תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו של הקרבן ועַד שיוצא מבֵּית נְקוּבָתוֹ – מקום הוצאת הרעי שבבהמה, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו – רגליו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו [-האברים הפנימיים] לְתוֹכוֹ – בתוך הקרבן, [לאחר שהוצאו ממנו כדי לנקותם], דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אם כרעיו ובני מעיו נמצאים בתוך הקרבן, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, שהרי אין האש נוגעת בהם, אלא הם מונחים בתוך הבהמה כמו בשר הנמצא בתוך קדירה, ומתבשלים מהחום, ואילו התורה ציותה שיהא הקרבן כולו 'צלי אש', אֶלָּא תוֹלִין את אותם איברים חוּצָה לוֹ – מחוץ לקרבן, מבחוץ, על השפוד, וכך כל הקרבן נעשה 'צלי אש'.
