משנה ד: חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:
משנתנו מבארת את דין קרבן הפסח שמוקרב בטומאה, ואגב כך מביאה את דינם של דברים נוספים הקרבים בטומאה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים הם שבָּאִין בְּטֻמְאָה – מותר להקריבם כשרוב הצבור טמאים, וְאף על פי כן אֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, ואלו הן, א. קרבן הָעֹמֶר, והוא מנחת שעורים הקרבה ממחרת יום טוב ראשון של פסח. ב. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, הקרבים בחג השבועות. ג. וְלֶחֶם הַפָּנִים, העשוי כל שבת ומונח על השולחן כל ימות השבוע. ד. וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, והם הכבשים המוקרבים בחג השבועות. ה. וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.
אבל הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה – שמוקרב בזמן שרוב הציבור טמאים, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, והטעם לכך, כיון שֶׁלֹּא בָא – לא הוקרב מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לְשם אֲכִילָה, שהרי זו עיקר מצוותו, שנאמר 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה'.
משנה ה: נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
משנתנו דנה בקרבן פסח שנטמא בחלקו, כיצד נוהגים בו:
אם נִטְמָא הַבָּשָׂר של קרבן הפסח, וְהַחֵלֶב הצריך להיקרב על גבי המזבח עדיין קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם, כיון שעיקר הקרבת קרבן הפסח הוא כדי לאכול את בשרו, וכיון שהבשר טמא ואי אפשר לאוכלו, אין זורקים את דמו.
אם נִטְמָא הַחֵלֶב, וְהַבָּשָׂר קַיָּם, אף שאי אפשר להקטיר את החלב על המזבח, זוֹרֵק אֶת הַדָּם על המזבח, כדי להתיר את הבשר באכילה.
מוסיפה המשנה, וּבַמֻּקְדָּשִׁין – ובשאר קרבנות אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר, וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם, כדי להתיר את הקרבת החלב על גבי המזבח, שבשאר הקרבנות עיקר ההקרבה היא כדי להקטיר את החלבים על גבי המזבח, ולכן אף שהבשר טמא ואי אפשר לאוכלו, זורקים את הדם.
