משנה ו: נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:
משנתנו מבארת מתי מותר לטמאים להקריב את קרבן הפסח בזמנו, ומתי הם נדחים ל'פסח שני'.
אם נִטְמָא כל הַקָּהָל – כל עם ישראל, אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ כל הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְאף שהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה – יוקרבו קרבנות הפסח בְטֻמְאָה. אבל אם נִטְמָא רק מִעוּט הַקָּהָל, הַטְהוֹרִין, שהם הרוב, עוֹשִׂין אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן, וְהַטְמֵאִין, שהם המיעוט, עוֹשִׂין אֶת הפסח הַשֵּׁנִי:
משנה ז: הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:
בגדי הכהן הגדול מרצים [-מפייסים ומכפרים] על חטאים שונים. הציץ מרצה על טומאת מקדש וקדשיו. משנתנו מבארת מתי ריצוי הציץ מועיל להחשיב את הקרבן כאילו הוקרב כראוי, ומתי חייבים להביא קרבן אחר.
קרבן הַפֶּסַח, שֶׁכבר נִּזְרַק דָּמוֹ על המזבח, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא – הדם או הקרבן עצמו, היה טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה על חטא זה, ופטור בעל הקרבן מלהקריב פסח שני [אמנם הקרבן עצמו אסור באכילה]. אך אם לאחר זריקת הדם נִטְמָא הַגּוּף – נודע שבעל הקרבן עצמו היה טמא בטומאת מת, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, וחייב בפסח שני. מִפְּנֵי שֶׁכך אָמְרוּ חכמים, הַנָּזִיר שמביא את קרבנותיו לאחר שנטהר מטומאתו, וְעוֹשֶׂה – מקריב הפֶסַח, שאירעה להם טומאה, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, שאם לאחר הזריקה התברר שהיה הדם טמא, יצאו ידי חובה, והציץ מרצה על כך, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף, אלא אם נודע שהיה הנזיר או בעל קרבן הפסח טמא, חייבים להביא קרבן אחר. אולם, אם נִטְמָא הנזיר או עושה הפסח בטֻמְאַת הַתְּהוֹם, כלומר, בטומאת מת ששום אדם לא ידע עליה מעולם, הַצִּיץ מְרַצֶּה, ואינו חייב להביא קרבן אחר.
