משנה ח: נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
נִטְמָא קרבן הפסח שָׁלֵם, אוֹ רֻבּוֹ של הקרבן, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה – לפני בית המקדש, כדי לבייש את בעל הקרבן על כך שלא נזהר בקרבנו שלא ייטמא, וכדי שלהבא יזהרו הכל בקרבנותיהם, מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה של בית המקדש, כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים לשרוף. אבל אם נִטְמָא רק מִעוּטוֹ של הקרבן, וְכן הַנּוֹתָר מבשר הפסח הטהור עד הבוקר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ הבעלים בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן, מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין – הקמצנים, שרוצים לחסוך את דמי העצים, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ – אף את המיעוט שנטמא או את הנותר לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
משנה ט: הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
קרבן הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מחוץ לירושלים, אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד בי"ד ניסן [אך בט"ו אסור לשורפו, שאין שורפים קדשים ביום טוב]. אך אם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים של הקרבן אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ – ישאירו אותו עד למחרת, שיהיה 'נותר' החייב בשריפה, וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן, ממחרת יום טוב ראשון של פסח. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה, אם נטמאו בעליו או שמתו קודם זריקת הדם, יִשָּׂרֵף מִיָּד בי"ד ניסן, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין, כלומר, שמעולם לא היה הקרבן ראוי לאכילה, והרי זה כאילו נטמא גוף הקרבן, ששורפים אותו מיד.
