משנה י: הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
משנה י: נאמר בפסוק לגבי קרבן הפסח, 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ', משנתנו מבארת את דיני שריפת ה'נותר' מקרבן הפסח.
הָעֲצָמוֹת של הקרבן, שיש בהם מח הראוי לאכילה, אך אי אפשר לאוכלו כיון שאסרה התורה לשבור את עצמות קרבן הפסח, וְהַגִּידִין, כגון השומן של גיד הנשה, שמן התורה הוא מותר באכילה אך חכמים אסרוהו, וכיון שכך אי אפשר לאוכלו אך יש לו דין 'נותר', כיון שמן התורה הוא ראוי לאכילה, וְהַנּוֹתָר – בשר קרבן הפסח שלא אכלוהו ונשאר עד הבוקר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן, ממחרת יום טוב ראשון של פסח, אבל ביום טוב עצמו אסור לשורפם. ואם חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ואסור לשורפם, יִשָּׂרְפוּ למחרת, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בניסן, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב, ואף ששריפת קדשים שנפסלו זו מצוות עשה, הרי איסור שריפה ביום טוב הוא גם 'עשה' וגם 'לא תעשה', ואין מצוות עשה דוחה מצוות עשה ולא תעשה.
משנה יא: כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
משנה יא: קרבן הפסח נאכל רק על ידי מי שנימנה על כך מתחילה, ומספר המנויים תלוי בגודל הקרבן, ובכל מקרה צריך שיהיה לכל אחד מהמנויים לפחות שיעור 'כזית' של בשר הקרבן. משנתנו מבארת על איזה חלק מבשר הקרבן ניתן להימנות:
כָּל חלק בבשר הַנֶּאֱכָל אפילו בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל אף בִּגְדִי הָרַךְ בן שמונת ימים, וּכגון רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים, אבל חלקים שאינם ראויים לאכילה בשור הגדול, מחמת שהתקשו, אף שבגדי הרך הם עדיין רכים וראויים לאכילה, אי אפשר להימנות עליהם.
נאמר בתורה בפרשת קרבן הפסח 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ', וכן נאמר 'וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ', המשנה מבררת עתה באילו אופנים נאמרו איסורים אלו: הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח, כאשר הַקרבן טָהוֹר, הֲרֵי זֶה עבר על לא תעשה של שבירת עצם, ולוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר מן הקרבן אפילו בַּטָהוֹר, וְהַשּׁוֹבֵר את העצם בַּקרבן הטָמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים, והטעם לכך, המותר בטהור אינו לוקה כיון שאמרה התורה מה התיקון לאיסור זה, והיינו לשורפו למחרת, וכל 'לא תעשה' שאמרה התורה מצוות עשה בתיקונו, אין לוקים עליו. והשובר את העצם בקרבן טמא אינו לוקה, כיון שאמרה התורה לשון 'לא תשברו בו', והיינו בכשר, אבל בקרבן פסול, כגון בטמא, לא נאמר איסור זה.
