משנה ט: חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטוּ. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:
משנתנו דנה בחבורה ששחטו עבורה שני קרבנות פסח: חֲבוּרָה של מנויים שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה [-אמרו בני החבורה] לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ – לך לחפש את קרבן הפסח שאבד לנו, וּשְׁחוֹט אותו עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וּבינתיים חששו בני החבורה שלא ימצא השליח את הקרבן, ולכן אף הֵם לָקְחוּ קרבן אחר וְשָׁחֲטוּ עבורם, ונמצא עתה שיש שני קרבנות שנשחטו לשם חבורה אחת, הדין הוא כך, אִם הקרבן שֶׁלּוֹ [-של השליח, שמצא את הקרבן הראשון] נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, ואחר כך נשחט הקרבן השני של בני החבורה, הוּא [-השליח] אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְאף הֵם – כל בני החבורה, אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, כיון שהוא שחט את הקרבן עבור כולם, ואילו הקרבן שלהם פסול, שהרי נשחט בשעה שכבר היה קרבן אחר שחוט עבורם, ולכן יוציאוהו לבית השריפה. וְאִם הקרבן שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי בכך ששחטו קרבן חדש סילקו את ידיהם מהקרבן הישן, ואינם מנויים עליו יותר [וכפי שהתבאר לעיל קודם שחיטה ניתן להימנות ולהסתלק מהקרבן], וְאילו הוּא – השליח, שלא הסתלק אלא שחט את הקרבן עבורו, אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא – השליח אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שהרי בין אם נשחט שלו ראשון ובין אם נשחט שלהם ראשון, יכול הוא לאכול משלו, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, שהרי אם שלהם נשחט ראשון אסור להם לאכול משלו, ואף את שלהם אינם אוכלים, כיון שאם שלו נשחט ראשון אסור להם לאכול משלהם, וְהקרבן שֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שהרי יתכן שהוא אסור באכילה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, כיון שבכל מקרה נשחט עליהם קרבן אחד, ואף שאין ידוע איזה מהם נשחט עבורם, ומחמת כן אינם יכולים לאוכלו, אין האכילה מעכבת, ויצאו ידי חובה. אם אָמַר לָהֶן השליח לבני החבורה, אִם אֵחַרְתִּי מלבוא, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי קרבן חדש, אבל הם לא אמרו לו שחוט עלינו, והָלַךְ לחפש את הקרבן, וּמָצָא וְשָׁחַט אותו, וְהֵן לָקְחוּ קרבן חדש וְשָׁחֲטוּ, אִם הקרבן שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הרי הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְאף הוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן, שהרי אמר להם מתחילה שישחטו עבורו קרבן חדש, וכך עשו, והרי הוא מנוי עמהם. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שהרי שחטו עבורו, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי לא אמרו לו שישחט עבורם, וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי משכו ידיהם משלו, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, שהרי אם שלו נשחט ראשון אינו יכול לאכול עמהן, ואם שלהם נשחט ראשון אינו יכול לאכול משלו, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, כיון שאין ידוע אם הוא יכול לאכול ממנו או לא, וכן הם אינם יכולים לאכול ממנו, שהרי משכו ידיהם ממנו, וּפָטוּר השליח מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי ממה נפשך אחד מהקרבנות נשחט עבורו. אם אָמַר לָהֶן אם איחרתי שחטו עלי, וְאף הם אָמְרוּ לוֹ חפש את הקרבן ושחוט עבורינו, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן שנשחט, שהרי גם השליח וגם בני החבורה מינו זה את זה לשחוט עבורם קרבן, והראשון ששחט, שחט עבור כולם. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שהרי גם השליח וגם בני החבורה יכולים לאכול רק מהראשון שנשחט, ולא מהשני, וכיון שאין ידוע מי הראשון ומי השני, אי אפשר לאכול משום קרבן. לֹא אָמַר לָהֶן שחטו עלי, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ שחוט עלינו, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה, ואין חילוק מי נשחט ראשון, אלא לעולם הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם.
משנה י: שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:
משנתנו דנה בקרבנות פסח של שתי חבורות שונות, שהתערבו זה בזה: שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת של אנשים, שנימנו על שני קרבנות, שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן קודם שנשחטו, ואין ידוע עתה איזה קרבן שייך לאיזו חבורה, והרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו, ואין אפשרות שכל המנויים יסתלקו מהקרבנות ויחזרו ויימנו על קרבנות מבוררים, כיון שאין בני חבורה רשאים להסתלק כולם מקרבן הפסח שלהם, אלא רק חלקם, לכן יעשו כך, בני חבורה אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן קרבן אֶחָד, וּבני חבורה אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן קרבן אֶחָד, ואדם אֶחָד מִבני חבורה אֵלּוּ, בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ – בני החבורה האחרת, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, ונמצא שבכל חבורה יש עתה מקצת מנויים מהחבורה האחת ומקצת מהחבורה האחרת, ובודאי חלק מהמנויים על הקרבן שמשכו עתה הם אותם שהיו מנויים עליו מתחילה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים בני כל חבורה לאותו יחיד שהצטרף אליהם מהחבורה האחרת, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא קרבן הַפֶּסַח הַזֶּה, שעליו היינו מנויים מתחילה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מֵהקרבן שהיה שֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, שהיית מנוי עליו מתחילה ולא אנחנו, הרי יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מֵאותו קרבן שהיה שֶּׁלָּנוּ, וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ, שהרי ניתן להסתלק ולהימנות על הקרבן עד עת שחיטתו [ורק אי אפשר שכל בני החבורה יסתלקו מקרבנם, וכמו שהתבאר]. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה בני אדם, וְכן עשר חבורות שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה בני אדם, שמוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, כדי שבודאי יהיה אחד מהמנויים החדשים מאותם שהיו כבר מנויים על קרבן זה מתחילה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים, כאותו נוסח תנאי שהתבאר לעיל.
