משנה יא: שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:
משנתנו ממשיכה לדון בקרבנות פסח שהתערבו זה בזה, והתבאר לעיל שאף שניתן להימנות ולהסתלק על קרבן פסח עד שישחט, מכל מקום אי אפשר שיסתלקו כל בני החבורה מהקרבן, אלא מקצתם צריכים להשאר מנויים: שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, ואין ידוע למי שייך כל אחד מהקרבנות, ואי אפשר שכל אחד יסתלק מהקרבן שלו וימשוך לו קרבן אחד, כיון שבינתיים הוא היחיד המנוי על קרבנו, ואם יסתלק ממנו נמצא שנשאר הפסח ללא מנויים, ואין לעשות כן, ולכן, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ קרבן אֶחָד משני הקרבנות שהתערבו, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ קרבן אֶחָד. זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ עוד אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק על קרבנו, אף שאין ידוע מה הוא קרבנו, וְכן זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ עוד אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק על קרבנו, ונמצא שעל כל קרבן יש שני מנויים, אלא שאין ידוע איזה קרבן שייך לאיזו חבורה. ועתה, זֶה בָא אֵצֶל זֶה – ראובן בא אל הקרבן שמשך אליו שמעון והמנה עליו את יהודה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה – ושמעון בא אל הקרבן שמשך אליו ראובן והמנה עליו את לוי, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים – כל אחד מהם אומר תנאי זה לאותו אדם שהתמנה על קרבנו של חבירו [ראובן אומר ליהודה, ושמעון אומר ללוי], אִם שֶׁלִּי הוּא קרבן פֶּסַח זֶה, ואף שֶׁמְשָׁכוֹ חַבֵרִי עתה, באמת היה זה הקרבן שלי, ונמצא שאף אתה, שנמנית על קרבנו של חברי אינך מנוי על קרבן זה, הרי יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ – הסתלק מהקרבן שהמנהו עליך חברי ואינו לפנינו עתה, וְנִמְנֵיתָ עַל הקרבן שֶׁלִּי, שהוא העומד לפנינו עתה. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, כיון שזהו הקרבן שהיה שייך לחברי מתחילה, ונמצא שכאשר נתמנית על קרבנו של חברי נעשית מנוי על קרבן זה העומד לפנינו, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי, וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ, והיינו על הקרבן העומד לפנינו, וכיון שהמנה את לוי על קרבנו יכול הוא להסתלק ממנו. וכך עושה גם חבירו. ואופן זה מועיל כיון שבכל עת שמסתלק אחד מהם מהקרבן נשאר אדם אחר מנוי.
פרק י, משנה א: עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:
פרק זה עוסק בדינים הנוהגים בליל הסדר, ומשנתנו פותחת בדינים הנוהגים בערב החג: עַרְבֵי פְסָחִים, סָמוּךְ לַמִּנְחָה – חצי שעה לפני זמן 'מנחה קטנה', שזמנה בתשע וחצי שעות זמניות, והיינו בשעה עשירית של היום, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, כדי שיאכל את מצת המצוה בתאבון, ויש בכך משום הידור מצוה. ואמנם בין כך אינו יכול לאכול חמץ, האסור משעה שישית, וכן אינו יכול לאכול מצה, שהרי אסור לאכול מצות בערב פסח, וכוונת המשנה שאפילו שאר מאכלים לא יאכל הרבה, כדי שיאכל את המצה בתאבון. דין נוסף: וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאכַל את המצה בליל הסדר עַד שֶׁיָּסֵב, כדרך בני חורין. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ גבאי הצדקה מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, שתיקנו חכמים לשתותם בליל הסדר כנגד ארבעה לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, 'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי'. וַאֲפִלּוּ אם הוא עני מאד, המתפרנס מִן הַתַּמְחוּי, שזו חלוקת המזון המיועדת לעניים שאין להם אפילו מזון לשתי סעודות, יתנו לו בלילה זה ארבעה כוסות של יין.
