משנה ב: מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
מָזְגוּ לוֹ לאדם כוֹס רִאשׁוֹן של יין כדי לקדש עליו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיּוֹם, כלומר ברכת הקידוש של חג הפסח, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן ברכת בורא פרי הגפן, וטעמם, שכשם שתחילה נכנס החג ואחר כך בא זמן הקידוש, כך יש להקדים את ברכת היום לברכת היין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, כיון שהיין הוא הגורם לקידוש, שהרי מי שאין לו יין אינו יכול לקדש.
משנה ג: הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח:
משנתנו ממשיכה בהלכות ליל הסדר, לאחר הקידוש: הֵבִיאוּ לְפָנָיו ירקות, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת – אוכל ירק כל שהוא ומברך עליו 'בורא פרי האדמה', ודרכם היתה לאכול את הירק על ידי טיבול, וכוונת המשנה לחדש שאם אין לו ירק אחר יכול לברך אפילו על חזרת, שהיא המרור שאוכלים אחר כך לשם מצוות מרור, ועשו כן כדי שיראו הילדים וישאלו מדוע עושים כן, כיון שאין הדרך להביא ירקות לפני הסעודה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת – לאכילת המצה, כלומר, אין שום אכילה המפסיקה בין אכילת הירק שבתחילת הסעודה ועד אכילת המצה. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה – לקיום מצות אכילת מצה, וַחֲזֶרֶת – לקיום מצות אכילת מרור, וַחֲרֹסֶת העשויה מפירות שונים, כדי לטבל בה את החזרת, וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה, מוסיפה המשנה ואומרת, מביאים את החרוסת לפניו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין באכילת החֲרֹסֶת מִצְוָה, אלא מטבלים בה את החזרת כדי להפיג את חריפותה הקשה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, יש מִצְוָה באכילת החרוסת, כיון שיש בה תפוחים, זכר לנשות ישראל שהיו יולדות במצרים תחת התפוח ללא קושי, שנאמר בשיר השירים 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ', וכן עשויה החרוסת מבלילה עבה, זכר לטיט שהיו ישראל עובדים בו במצרים, ולדבריו מברכים 'על אכילת חרוסת'. וּבַמִּקְדָּשׁ – בזמן שבית המקדש היה קיים, הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו את גּוּפוֹ שֶׁל קרבן הפֶּסַח, לאוכלו.
