משנה ח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:
אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן – לאחר סיום הסעודה, אין נפרדים [-נפטרים] ממנה ב'אפיקומן', באמירת 'אפיקו מנייכו', כלומר הוציאו מכליכם מיני מתיקה וכדומה שרגילים לאכול בקינוח סעודה, כדי שלא יפוג טעם קרבן הפסח מהפה. ואף לאחר שנחרב בית המקדש ואין אוכלים קרבן פסח, לאחר שאוכלים את המצה המכונה 'אפיקומן' אסור לאכול כלום, כדי שישאר בפיו של האדם טעם מצה זו הנאכלת זכר לקרבן הפסח. אם יָשְׁנוּ מִקְצָתָן – חלק מבני החבורה, יֹאכֵלוּ את קרבן הפסח. אבל אם ישנו כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ את קרבן הפסח, כיון שאסור לאכול את הפסח בשני בתים שונים, וכאשר נרדמו כל בני החבורה הרי הסיחו דעתם מאכילת הפסח, וכאשר חזרו והתעוררו הרי זה כאילו היו בשני מקומות, ואסור להם לאוכלו. ודין זה שייך גם באכילת המצה של ה'אפיקומן' בזמן הזה, שאם נרדמו כולם, אינם אוכלים את המצה. רַבִּי יוֹסֵי חולק על הדין הקודם, ואוֹמֵר, אם נִתְנַמְנְמוּ מקצתם, יֹאכֵלוּ – רשאים הם לאכול את הפסח. אבל אם נִרְדְּמוּ מקצתם, אותם מקצת שנרדמו לֹא יֹאכֵלוּ את הפסח כשיתעוררו, אלא רק אותם שלא נרדמו כלל.
משנה ט: הַפֶסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:
בשר קרבן הַפֶסַח, לאַחַר חֲצוֹת הלילה, כיון שהוא 'נותר' ואסור באכילה, הרי הוא מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם, כטעם שיבואר להלן. דין נוסף, הַפִּגּוּל – בשר קרבן שבשעת הקרבתו חשב הכהן מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן, והיינו שחשב שיאכלוהו בזמן או במקום שאסור לאוכלו, וְהַנּוֹתָר – בשר קדשים שנשאר לאחר זמן אכילתו, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם, לפי שגזרו חכמים על כל בשר קדשים שהתפגל שיטמא את הידים, כדי שלא יבואו כהנים שאינם הגונים לפגלו בכוונה. וכן גזרו על נותר לאחר זמן אכילתו, שיטמא את הידים, כדי שלא יתעצלו באכילתו בזמנו. מי שבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח, 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול הפסח', פָּטַר אֶת הברכה שֶׁל הזֶבַח – קרבן חגיגה. כיון שדמו של הפסח ניתן על גבי המזבח ב'שפיכה', ודם החגיגה ניתן ב'זריקה', ואם נתנו ב'שפיכה' יצא, ולכן נחשב שהחגיגה בכלל הפסח. אבל אם בֵּרַךְ אֶת הברכה שֶׁל הזֶבַח – 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול הזבח', לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, כיון שאם נתן את דם הפסח ב'זריקה' לא יצא, ונמצא שאין הפסח בכלל החגיגה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, כיון שהוא סובר שאין 'זריקה' מועילה בפסח ולא 'שפיכה' מועילה בשלמים, ולכן אין ברכה של אחד מהם פוטרת את הקרבן השני, אלא כל אחד מהם טעון ברכה.
הדרן עלך מסכת פסחים
