משנה ג: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן. אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲבָל לֹא נָשִׁים, וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם:
משנתנו חוזרת לבאר את ענין גביית מחצית השקל, כיצד היתה נעשית:
לאחר שבאחד באדר היו מכריזים בכל הערים שיש להביא מחצית השקל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – באדר, שֻׁלְחָנוֹת – מחליפי כספים הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה – בערי ישראל, כיון שהיו אנשים מביאים מטבעות שונים, ולא ידעו את השווי המדויק של מחצית השקל, והיו צריכים להחליפם במטבע של מחצית השקל. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה באדר, שכבר התקרב זמן החיוב, יָשְׁבוּ השולחנות בַּמִּקְדָּשׁ – בירושלים. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, והיינו מעשרים וחמשה באדר, הִתְחִילוּ שלוחי בית דין לְמַשְׁכֵּן – ליטול משכונות ממי שלא נתן את שקלו.
אֶת מִי היו מְמַשְׁכְּנִין, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, שכולם חייבים במחצית השקל. אֲבָל לֹא היו ממשכנים נָשִׁים, כיון שנאמר 'ונתנו איש כופר נפשו', ודרשו חכמים 'איש' ולא אשה, וַעֲבָדִים כנעניים, הפטורים ממצוות שהאשה פטורה מהן, וּקְטַנִּים – שלא הגיעו לגיל עשרים. אמנם, כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ – עבורו, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק – אין אביו מפסיק מלשקול, אלא ממשיך לתת עבורו מחצית השקל, עד שיגדל. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, אף שגם הם צריכים לתת מחצית השקל, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם, לפי שעבודת המקדש מוטלת עליהם, סומכים עליהם שלא יעכבו את נתינת השקלים. ואף אם יעכבום, בית דין מתנים שהעבודה שהם עובדים במקדש תהיה במקום השקלים.
משנה ד: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, לֹא כִּי, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל, חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן, וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל, הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים:
משנתנו ממשיכה לדון בדין נתינת מחצית השקל על ידי הכהנים, ומביאה מחלוקת בדין זה, האם הכהנים חייבים במחצית השקל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל – שנותן מחצית השקל, אֵינוֹ חוֹטֵא, כלומר, אף שהכהנים פטורים ממחצית השקל, והיה ניתן לומר שאסור להם לתת מחצית השקל, כיון שאם יתן נמצא שקרבנות הציבור קרבים מתרומה של אדם יחיד, שהרי הוא פטור מנתינה זו, ומכל מקום אינו חוטא, כיון שאנו סומכים על כך שהכהן גומר בדעתו ומקנה את מחצית השקל לציבור.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, לֹא כִּי – אין הדבר כן, אֶלָּא אדרבה, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל מחצית השקל, הרי הוא חוֹטֵא, כיון שאף הכהנים חייבים בנתינת מחצית השקל, ככל ישראל. אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים, שרצו להפטר מנתינת מחצית השקל, היו דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן – להנאתם, וכך היו דורשים, נאמר בפסוק 'וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל', הרי שאסרה התורה באכילה מנחה הבאה מהכהנים, ואם כן, הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלְחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, שהרי הם באים ממעות אלו של מחצית השקל, שאף הכהנים שותפים בהם, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים – כיצד מותר לאוכלם, אלא ודאי הכהנים פטורים מנתינה זו, וכיון שאין להם חלק במנחות אלו, מותר להם לאוכלם. אמנם לפי האמת אין דרשה זו נכונה, כיון שרק מנחה שמביא הכהן לבדו אסורה באכילה, אבל מנחה של ציבור הבאה מממון שיש בו גם שותפות של כהנים, אינו נאסר באכילה
