משנה ה: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אִם שָׁקְלוּ מְקַבְּלִין מִיָּדָן, הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן, וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. (אֲבָל) נְדָרִים וּנְדָבוֹת מְקַבְּלִין מִיָּדָן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב מְקַבְּלִין מִיָּדָן כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ:
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שאֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, להכריחם לתת מחצית השקל, מכל מקום אִם שָׁקְלוּ – נתנו מרצונם מחצית השקל, מְקַבְּלִין מִיָּדָן, כיון שבודאי יגמרו בדעתם לתת את הכסף לצורך הציבור, וניתן להקריב מהם את קרבנות הציבור. אבל הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן, כיון שאין סומכים עליהם שימסרו את תרומתם לציבור כראוי.
וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן – מיד הגויים קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. (אֲבָל) נְדָרִים וּנְדָבוֹת – קרבנות שנדרו הגויים או התנדבו להביא, מְקַבְּלִין מִיָּדָן. זֶה הַכְּלָל, כָּל קרבן שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב – שיכול אדם להביאו מרצונו, ואינו חייב בהבאתו, מְקַבְּלִין מִיָּדָן – מיד הגויים, אבל כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב, אלא הוא קרבן חובה על אדם מישראל, אֵין מְקַבְּלִין אותו מִיָּדָן של הגויים. וְכֵן הוּא [-דין זה] מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר בשעה שבאו הכותים ורצו לסייע ליהודים בבניית המקדש, אמר להם ישראל 'לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ', כלומר, אין לכם לסייע בידינו בבניית בית המקדש.
משנה ו: וְאֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין בְּקָלְבּוֹן, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, וְגֵרִים, וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲבָל לֹא כֹּהֲנִים, וְנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן, עַל יְדֵי אִשָּׁה, עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן, פָּטוּר. וְאִם שָׁקַל עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵרוֹ, חַיָּב בְּקָלְבּוֹן אֶחָד, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת. הַנּוֹתֵן סֶלַע, וְנוֹטֵל שֶׁקֶל, חַיָּב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת:
מצוות התורה היא לתת 'מחצית השקל', ואמרו חכמים שאם שני בני אדם נותנים יחד שקל שלם, עליהם להוסיף מטבע קטנה, כיון שכאשר יבואו הגזברים לפרוט את השקל לשני חצאים, יצטרכו לשלם מעט לשולחני המחליף את המטבעות. משנתנו מבארת מי מהתורמים חייב בהוספת מטבע זו, המכונה 'קלבון', כלומר, דבר קל המשלים את ההפרש שבין המטבעות.
וְאֵלּוּ תורמי מחצית השקל שֶׁחַיָּבִין בְּהוספת קָּלְבּוֹן, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, וְגֵרִים, וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, שחיובם במחצית השקל הוא חיוב גמור, כמו שהתבאר במשניות לעיל, ואם שנים נותנים מטבע אחת של שקל, עליהם להוסיף קלבון. אֲבָל אין חייבים בקלבון, לֹא כֹּהֲנִים, שכיון שאין ממשכנים אותם (כמבואר לעיל מ"ג), לא חייבום בהוספת קלבון, וְלא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, כיון שהם פטורים לגמרי ממחצית השקל, ואף שרשאים לתרום, לא תיקנו להם תוספת זו. הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן, עַל יְדֵי אִשָּׁה, עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן, כלומר, שהלוה לאחד מהם מחצית השקל ונתנה עבורם לגזברים, פָּטוּר מלהוסיף קלבון. וְאִם שָׁקַל אדם שקל אחד שלם עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵרוֹ – מחצית עבורו ומחצית הלוה לחבירו ונתנה לגזברים עבורו, חַיָּב רק בְּקָלְבּוֹן אֶחָד, כיון שאם היה נותן מחצית השקל ממש פטור מקלבון, ממילא אף עתה שנתן עבור שני בני אדם אינו חייב אלא בקלבון אחד. רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר שאף הנותן מטבע של מחצית השקל צריך להוסיף קלבון, ולכן כששני בני אדם נתנו שקל אחד, עליהם להוסיף שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.
הַנּוֹתֵן להקדש סֶלַע, כלומר שקל שלם, וְנוֹטֵל כעודף שֶׁקֶל, כלומר מטבע של מחצית השקל, חַיָּב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת, אחד עבור המטבע שקיבל מההקדש, ואחד עבור המטבע שנתן, ובזה אף תנא קמא מודה, כיון שלא נתן מחצית השקל האמורה בתורה.
