משנה ב: הַנּוֹתֵן שִׁקְלוֹ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה מָעַל. הַשּׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ, אִם נִתְרְמָה תְרוּמָה וְקָרְבָה הַבְּהֵמָה מָעַל. מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
כהמשך למבואר במשנה הקודמת, שלאחר שנתרמה תרומת הלשכה עבור כל שולחי השקלים נחשבים השקלים שבדרך כאילו הם שייכים להקדש, מביאה המשנה נפקא מינה נוספת מכך:
הַנּוֹתֵן שִׁקְלוֹ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ – אדם הנותן לחבירו מטבע של מחצית השקל כדי שיתרמנה עבורו, כלומר עבור המשלח, וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ – ונתן השליח את המטבע עבור עצמו, אִם כבר נִתְרְמָה התְּרוּמָה, נמצא שמטבע זו כבר שייכת להקדש, תמורת התרומה שתרמו הגזברים עבור שולח השקל, ולכן מָעַל השליח, שהרי השתמש במטבע של הקדש כדי לתרום עבור עצמו. אך אם עדיין לא נתרמה התרומה, הרי זה כנוטל מטבע מחבירו ונותנה להקדש, ועליו להשיב לחבירו מטבע דומה.
הַשּׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ – הנוטל מטבע של הקדש שהיתה ברשותו, וטעה וסבר שהיא של חולין, ונתנה כ'מחצית השקל' עבור עצמו, אינו מועל מיד, כיון שלא חל עדיין כל שינוי במטבע, שמתחילה היתה ברשות הקדש, ואף עתה היא ברשות הקדש, אך אִם כבר נִתְרְמָה תְרוּמָה -קנו הגזברים קרבנות במעות אלו, ואף במחצית השקל הזו, וְקָרְבָה הַבְּהֵמָה כקרבן עבור כל ישראל ואף עבורו, אזי מָעַל אותו אדם, שהרי נהנה מכך שלא נטלו ממנו הגזברים 'מחצית השקל' אחרת, מממונו [אבל מה שנהנה בכך שקיים את מצוות מחצית השקל מממון הקדש אינו נחשב מעילה, כיון שמצוות לא ניתנו להנאה]. אם נתן אדם מחצית השקל מִדְּמֵי [-ממעות] מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, או מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שהם טעונים חילול, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן – יטול מטבע אחרת ויחלל עליה את אותה מטבע שנתן כ'מחצית השקל', ויקנה במטבע זו מאכל שתחול עליו קדושת מעשר שני או שביעית, ויאכלנו בקדושה כדין.
משנה ג: הַמְכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר, הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן נְדָבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חֻלִּין. אֵלּוּ לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
אדם הַמְכַנֵּס – האוסף מָעוֹת – מטבעות קטנות, וּכשהתחיל לאסוף מטבעות אלו אָמַר 'הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי' – מעות אלו יהיו עבור מחצית השקל שאני חייב בנתינתה, ולאחר זמן נמצא שיש לו מעות יותר מדמי מחצית השקל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן – שארית המעות היתירים על מחצית השקל, נְדָבָה – יינתנו לקופות שבמקדש שקונים בדמיהם קרבנות נדבה, בזמן שאין קרבנות אחרים, כיון שאף הקדש בטעות נחשב הקדש. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין, כיון שהקדש בטעות אינו הקדש, ואין ההקדש חל אלא עד דמי מחצית השקל, שלא היתה כוונתו להקדיש יותר ממחצית השקל.
אם אמר מעות אלו אני אוסף כדי שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, הרי כוונתו שיביא מתוכם את דמי מחצית השקל, וכאילו אמר בפירוש שאם יאסוף יותר מהצורך לא יהיה השאר קדוש, ולכן שָׁוִין – הכל מודים בדין זה, שֶׁמּוֹתָרָן של מעות אלו חֻלִּין.
אם אמר על המעות שאוסף 'אֵלּוּ לְחַטָאת', שָׁוִין בית שמאי ובית הלל בדין זה שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה, מהטעם שיבואר במשנה להלן. ואם אמר על המעות שאסף 'שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת', שָׁוִין בית שמאי ובית הלל שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
