משנה ד: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה בֵּין שְׁקָלִים לְחַטָאת. שְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה, וְחַטָאת אֵין לָהּ קִצְבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה. אֲבָל חַטָאת, זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע וְזֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלשׁ:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת בית הלל יש חילוק בין המקדיש מעות ואומר 'הרי הם לשקלי', שאם נשארו מהם עודף ממחצית השקל, הרי הם חולין, לבין המקדיש מעות לחטאת, ואומר 'אלו לחטאת', שאם נשארו מהם מעות הרי הם קדושים לנדבה. משנתנו מבארת את טעם החילוק:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה החילוק בֵּין המקדיש מטבעות לצורך שְׁקָלִים – מחצית השקל, לבין המקדיש מעות לְצורך קרבן חַטָאת, ששְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה, שהרי אין אדם יכול להביא יותר ממחצית השקל, ובודאי לא התכוין להקדיש יותר משיעור זה, והרי זה הקדש בטעות, שאינו חל, וְאילו חַטָאת אֵין לָהּ קִצְבָה, ויכול להביא קרבן בדמים מרובים, ואף אם לא עשה כן אין זה הקדש בטעות, והמעות באים לקרבנות נדבה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אין לבאר כן את סברת בית הלל, שהרי אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת – מטבעות זהב גדולים של מלכות מדי, ששוויים גדול ממחצית השקל האמורה בתורה, וכיון שהיו רגילים להשתמש במטבע זו, נתנו את מחציתה, כפי שהיו נותנים מחצית השקל בזמן בית ראשון. לאחר מכן התבטלה מלכות מדי, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, והיו נותנים חצי סלע, שהוא מחצית השקל של תורה. חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין – חזרו להשתמש במטבעות של ששוויים מחצית השקל, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים – רצו לתת מחצית ממטבע זו, שהוא חצי ממחצית השקל, ולא הניחו להם חכמים לעשות כן, כיון שאין להפחית משיעור מחצית השקל של תורה. על כל פנים מוכח שאין סכום קצוב למחצית השקל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה – כל ישראל שוים בהבאת אותו מין מטבע, ואין אחד יכול להוסיף יותר מאחרים, ולכן ודאי לא היתה כוונתו להקדיש יותר מהמטבע שנהוג לתיתה באותו זמן, אֲבָל קרבן חַטָאת, אדם זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע, וְאדם זֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם – בשני סלעים, וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלשׁ סלעים, נמצא שיכול הקדשו לחול על כל המעות, ולכן המותר גם כן קדוש.
משנה ה: מוֹתַר שְׁקָלִים, חֻלִּין. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה, מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה. מוֹתַר עוֹלָה, לָעוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה, לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים, לַנְּזִירִים. מוֹתַר נָזִיר, לַנְּדָבָה. מוֹתַר עֲנִיִּים, לָעֲנִיִּים. מוֹתַר עָנִי, לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר שְׁבוּיִים, לַשְּׁבוּיִים. מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר הַמֵּתִים, לַמֵּתִים. מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:
משנתנו ממשיכה לבאר את דין האוסף מטבעות עבור קרבן מסוים, ולאחר שקנאו נותרו בידו מעות עודפים:
מוֹתַר שְׁקָלִים – מי שאסף מעות לצורך מחצית השקל, ונמצא שיש בידו יותר ממחצית השקל, הרי המותר חֻלִּין, והיינו כעת בית הלל לעיל (מ"ג), שסתמה משנתנו כדבריהם. ממשיכה המשנה, מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה – אדם עני ביותר שמביא לחטאתו עשירית האיפה סולת, ואסף מעות לצורך כך, ונותרו מעות בידו, מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת – שארית של קן [-שני תורים או שני בני יונה] שמביאים הזב, הזבה והיולדת, וְכן חַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שמביא האדם מן הבהמה, מוֹתְרֵיהֶן – הנותר מהמעות שנאספו לצורך קנייתן, נְדָבָה – ניתנות לקופה שבמקדש שמקריבים ממנה קרבנות נדבה בזמן שהמזבח שמם.
מסכמת המשנה: זֶה הַכְּלָל, כָּל דבר שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה.
עתה מבארת המשנה דינים של קרבנות שונים, מה עושים עם מותריהם: מוֹתַר עוֹלָה – אסף מעות והקדישם לשם עולה, ונותר ממון לאחר קניית הקרבן, משתמשים במותר לְקרבנות עוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה, לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח, שאי אפשר להביא בו קרבן פסח נוסף שלא בזמנו, לַשְּׁלָמִים, כיון שנאמר 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר', והרי אין הפסח בא מן הבקר, אלא ללמד שמותר הפסח יהא לדבר שבא מן הצאן והבקר, והיינו קרבנות שְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים – אם אספו מעות לקרבנות של נזירים עניים, ונותרו מעות, לַנְּזִירִים – ישתמשו בהם לצורך קרבנות של נזירים אחרים. מוֹתַר נָזִיר – אם נזיר אסף מעות לצורך קרבנותיו, ונותרו מהם מעות מיותרים, יהיו המעות לְקרבנות נְּדָבָה.
עתה מביאה המשנה את דינם של כספים שנאספו לצורך דברים אחרים, שאינם קרבנות, ונותרו מעות עודפים, כיצד נוהגים בהם: מוֹתַר עֲנִיִּים – אם אספו מעות לצורך עניים מסוימים, ונותרו מעות מיותרים, לָעֲנִיִּים – ישתמשו במעות לצורך עניים אחרים. מוֹתַר עָנִי – אספו מעות לצורך עני מסוים, כגון לקנות לו מלבוש, ונותרו מעות מיותרים, יינתן המותר לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר שְׁבוּיִים – אם אספו מעות לפדיון שבויים, ונותרו מעות, לַשְּׁבוּיִים – ישמרו אותם עד שיזדמנו שבויים אחרים, ויפדום בהם. מוֹתַר שָׁבוּי – אם אספו מעות לצורך פדיון שבוי מסוים, ונותרו מעות, יינתנו המעות לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר הַמֵּתִים – אספו מעות לצורך הוצאות קבורת מתים עניים, ונותרו, לַמֵּתִים – ישמרום לצורך מתים אחרים, שיצטרכו לקוברם. מוֹתַר הַמֵּת – אספו מעות לצורך הוצאות קבורת מת מסוים, ונותרו מעות, יינתנו לְיוֹרְשָׁיו של אותו מת, ואף שיש בכך זלזול במת, מוחל המת על כבודו להנאת יורשיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, כיון שיש ספק אם מוחל הוא על כבודו עבור יורשיו או לא, ומספק אסור להשתמש במעות. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, ודאי אין המת מוחל על בודו, ולכן מוֹתַר הַמֵּת, בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ – מצבה עַל קִבְרוֹ:
