משנה יב: אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:
קרבן הפסח הוא 'קדשים קלים' הנאכלים בכל ירושלים, ואם יצא הקרבן מחוץ לירושלים, נפסל, ויש לשורפו. משנתנו דנה בקרבן שיצא רק בחלקו מחוץ לחומות ירושלים.
אֵבֶר של קרבן הפסח, שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ מחוץ לחומת ירושלים, חוֹתֵךְ את בשר האבר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, אבל כשמגיע לעצם אינו ממשיך לחתוך שהרי נאמר בתורה 'ועצם לא תשברו בו, וְקוֹלֵף את הבשר שלא יצא החוצה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, שם מתחברת העצם עם עצם אחרת, וְחוֹתֵךְ את מקום הפרק, ומשליך את העצם עם הבשר שיצא מחוץ לחומה ונאסר באכילה, ואוכל את הבשר שלא יצא החוצה. וְאילו בַמֻּקְדָּשִׁין – בשרק קרבנות, אם יצא חלק מהאבר מחוץ למקומו, קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ – חותך את כל אותו מקום) הבשר והעצם יחד, בסכין של קצבים, לפי שֶׁאֵין בּוֹ – באותו קרבן, שאינו קרבן פסח, מִשּׁוּם איסור שְׁבִירַת הָעֶצֶם.
פסול 'יוצא' שייך בכל קרבן היוצא מהמקום שהוא מותר באכילה, יש קרבנות הנאכלים רק בעזרה של בית המקדש, ויש שנאכלים בכל ירושלים. משנתנו מבארת עתה את דין הקרבן הנמצא בחלל הפתח [של העזרה או של חומת ירושלים], האם הוא נפסל ב'יוצא': מִן הָ'אֲגַף' – ממקום שהדלת מקישה על המזוזות וְלִפְנִים – ולצד פנים, הרי זה כְּלִפְנִים, כיון שהדלת נחשבת כגבול של העזרה או של ירושלים, ואין הקרבן נפסל. ומִן הָאֲגַף וְלַחוּץ, הרי זה כְּלַחוּץ, ונפסל הקרבן ב'יוצא'. הַחַלּוֹנוֹת – אם נמצא הקרבן בחלון של העזרה או של חומת ירושלים, וְכן אם נמצא הקרבן על עוֹבִי הַחוֹמָה, של העזרה או של ירושלים, הרי זה כְּלִפְנִים, והוא כשר.
משנה יג: שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:
משנתנו דנה בשני דינים שנאמרו באופן אכילת הפסח: א. שמותר לאכול קרבן אחד בשתי חבורות, ובשני בתים שונים. ב. שאסור לאדם אחד לאכול את הפסח בשתי חבורות.
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת של בני אדם המנויים על קרבן פסח אחד, שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת את הקרבן בְּבַיִת אֶחָד, כל חבורה בפני עצמה, אינם צריכים להראות עצמם כאילו הם חבורה אחת, אלא אֵלּוּ הוֹפְכִין – רשאים להפוך אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ – לצד זה וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ – לצד האחר וְאוֹכְלִין, כיון שמותר לאכול את הקרבן אפילו בשני בתים שונים, וְהַמֵּחַם של המים החמים יכול להיות מונח בָּאֶמְצַע, כדי שיהיה נח לשתי החבורות להשתמש בו, ואף שהוא מפסיק בין שתי החבורות אין בכך כל חשש, וכמו שהתבאר.
וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ, האוכל עם בני החבורה האחת, עוֹמֵד לִמְזוֹג לבני החבורה השניה, קוֹפֵץ אֶת פִּיו ואינו בולע אפילו את האוכל שבתוך פיו, כיון שאסור לו לאכול יחד עם בני חבורה אחרת, וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו לכיוון בני חבורתו, שיראו שאינו אוכל עם בני החבורה השניה, ולא יחשדוהו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ, וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, שהיא מתביישת לאכול עם כולם, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לצד אחר, וְאוֹכֶלֶת, ואף שנראה הדבר כאילו היא נפרדת מבני חבורתה, מכל מקום התירו לה מפני בושתה.
