משנה ה: זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:
המשנה מבארת את דינם של טמאים שהתחילו את סדר טהרתם קודם הפסח, מתי מקריבים עבורם קרבן פסח: זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שדינו הוא לספור שבעה ימים נקיים ולטבול, ונטהר בסוף היום, ואינו חייב בהבאת קרבן טהרה, שׁוֹחֲטִין עָלָיו את קרבן הפסח גם אם חל ערב פסח בַּיום השְּׁבִיעִי של ספירתו, ואף שבזמן שחיטת הקרבן אינו ראוי לאכילתו, שהרי עדיין לא שקעה עליו השמש, מכל מקום שוחטים עבורו, שהרי בלילה, שהוא זמן אכילת הקרבן, יהיה מותר באכילתו. אבל אם רָאָה שָׁלשׁ ראיות, שהוא חייב גם בהבאת קרבן ביום השמיני, וחל ערב פסח ביום השביעי לטהרתו, אין שוחטים עליו את קרבן הפסח, שהרי אף בלילה הוא אסור באכילת קדשים, עד שיביא קרבן לטהרתו, אבל שׁוֹחֲטִין עָלָיו את קרבן הפסח אם חל ערב פסח בַּיום השְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ, שכיון שהוא ראוי להבאת קרבן טהרה [אף אם בפועל לא הביאו עדיין, אלא הפקיד את דמי הקרבן בבית דין], מכל מקום הוא ראוי לאכילת קדשים בלילה. אשה השׁוֹמֶרֶת יוֹם אחד כְּנֶגֶד יוֹם ראייתה, שנטהרת למחרת עם שקיעת החמה, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ את קרבן הפסח אם חל ערב פסח בַּיום השֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, שהרי בערב תהיה מותרת באכילת קדשים. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שגם אז דינה לספור יום אחד נוסף, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ אם חל ערב פסח בַיום השְּׁלִישִׁי שלה, שבערבו היא מותרת באכילת קדשים. וְהַזָּבָה, שסופרת שבעה ימים, ונטהרת למחרת בהבאת קרבן, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּיום השְּׁמִינִי, שבו היא מביאה קרבן ומותרת בערב באכילת קדשים.
משנה ו: הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:
משנתנו מבארת עבור אילו אנשים ניתן לשחוט את קרבן הפסח, אף שיתכן שלא יוכלו לאוכלו: הָאוֹנֵן – מי שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא נקבר, שהוא אסור מן התורה באכילת קדשים רק באותו היום ולא בלילה שאחריו, אף שמדרבנן יש לו דין אונן גם בלילה, מכל מקום לא אמרו כן במקום שיש בו איסור כרת, ולכן שוחטים עליו את הפסח. וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל – המחפש ניצולים בגל של אבנים שנפל על בני אדם, ואינו יודע אם יש שם מת המטמאו או שכולם חיים ואינו טמא, שוחטים עבורו את קרבן הפסח, כיון שהוא מוחזק כטהור עד שיוודע בבירור שהיה שם מת, והוא טמא, האסור באכילת קרבן הפסח. וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ הגויים לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, ואף שיש חשש שלא יקיימו הגויים את דבריהם ולא ישחררוהו. וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אף שיתכן שייחלשו עד הערב ולא יוכלו לאכול אפילו כזית, מכל מקום כל אלו שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן את קרבן הפסח. אמנם, עַל כֻּלָּן – על כל המוזכרים לעיל, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן קרבן בִּפְנֵי עַצְמָן, שאין מנויים עליו בני אדם שאין בהם את החששות המוזכרות לעיל, מחשש שֶׁמָּא אותם אנשים יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל, שהרי אם מחמת אחת הסיבות המוזכרות לעיל לא יוכלו לאכול את הפסח, לא יהיה מי שיאכלנו, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו, ולכן אין לשחוט את הפסח עבור אנשים אלו לבדם, אלא יש צורך שיהיו חלק מבני החבורה בני אדם רגילים ובריאים, שיוכלו לאכול את קרבן הפסח. לְפִיכָךְ – כיון שבשעת שחיטת הפסח היו אנשים אלו ראויים לאוכלו, אף אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, ולא אכלוהו, מכל מקום פְּטוּרִין הם מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל ונמצא אחר כך שהיה שם מת, שהתברר עתה שֶׁהוּא היה טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ, שהרי משעה שהתחיל לפנות את האבנים כבר האהיל בגופו על המת, ונטמא, ואף שבזמן השחיטה לא היה הדבר ידוע, מכל מקום כיון שהתברר ששחיטת הקרבן עבורו לא היתה בטהרה, חייב הוא להביא פסח שני.
