משנה ז: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת קרבן הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, אלא רק על חבורה של שני בני אדם או יותר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, ולמד כך ממה שנאמר 'לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ', וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, ולמד כן ממה שנאמר 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ', ומכך שנאמר הפסוק בלשון יחיד, יש ללמוד שניתן לשחוט את הפסח אפילו עבור יחיד. ומוסיף רבי יוסי ואומר שאין הדבר תלוי כלל במספר האנשים, אלא באפשרות האכילה, ולכן, אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה איש שֶׁאֵין יְכוֹלִין – שאין כל אחד מהם יכול לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, ואילו יחיד שיכול לאכול כזית, שוחטים עליו. אומרת המשנה דין נוסף, וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים יחד, משום פריצות, אלא או שיעשו חבורה יחד עם האנשים, או שיעשו נשים לבד ועבדים לבד, אך אין עושים חבורה של קטנים לבד.
משנה ח: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:
משנתנו מביאה את דינם של בני אדם נוספים לגבי אכילת קרבן הפסח. אוֹנֵן – מי שמת אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם, ועדיין לא נקבר, ומן התורה מותר לו לאכול קדשים בלילה, וחכמים אסרו זאת עליו, טוֹבֵל – חייבוהו חכמים בטבילה, כיון שעד עתה היה אסור באכילת קדשים, וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, כי לא העמידו חכמים את דבריהם, לאוסרו בקדשים, במקום שיש חיוב כרת, אֲבָל לֹא – אינו אוכל בִּשאר הקֳּדָשִׁים, מדרבנן. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ – מי שנודע לו שמת אחד מקרוביו לפני זמן רב, שדינו מדרבנן כ'אונן', וְכן הַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת – שליקטו את עצמות אביו או אמו מקברם [כגון להעבירם לקבר אחר], שהוא נוהג אבילות באותו היום, מדרבנן, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּכל הקֳּדָשִׁים בלילה, כיון שלא גזרו חכמים דברים אלו אלא ביום. להבנת הנידון הבא יש להקדים, שיהודי הנוגע במת ובא להיטהר, מזים עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, וביום השביעי הוא טובל, ונטהר בערב. אמנם גוי אינו מקבל טומאה, ולכן כשהוא מתגייר, אף שנגע כל ימיו במתים, אינו צריך להמתין שבעה ימים, אלא טובל טבילת גירות, והרי הוא טהור. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל טבילת גירות, וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, שהרי אין בו טומאה כלל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה – גר שהתגייר ומל את עצמו, דינו כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר ויש להזות עליו בשלישי ובשביעי לגירותו, ואחר כך יטבול. וטעמם של בית הלל, שחששו שמא בשנה הבאה יקרה שהגר הזה יטמא בערב הפסח, ויחשוב שדי לו בטבילה אחת ויאכל את הפסח בערב, ולא יבין את ההבדל, שבשנה שעברה היה גוי, ולכן לא חלה עליו טומאה כלל, וטבל ואכל בערב. אבל בשנה זו שהוא יהודי חלה עליו טומאת מת, ועליו להמתין שבעה ימים, ומחמת חשש זה הצריכוהו בית הלל להמתין שבעה ימים לטהרתו אף כשהתגייר.
