פרק ט, משנה א: מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:
נאמר בתורה 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. משנתנו מבררת מי הם החייבים בפסח שני: מִי שֶׁבליל פסח ראשון הָיָה טָמֵא, אוֹ שהיה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, וְלכן לֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי, בט"ו באייר. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וּמחמת כן לֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בפסוק שפסח שני נעשה על ידי מי שהיה טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ – מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, אף אם לא עשו את הפסח השני פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, כיון שבזמן פסח ראשון היו פטורים לגמרי, ולא חייבה בהם התורה כרת אף אם לא עשו את השני. וְאֵלּוּ – שוגג או אנוס, אם לא עשו פסח שני, חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת, לפי שאף בפסח ראשון היו חייבים, אלא שהשגגה או האונס עיכבו אותם מלעשות את הפסח, ולכן אם לא עשו אף את הפסח השני, חייבים כרת.
משנה ב: אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:
נאמר בתורה שאדם נמצא בערב פסח 'בְדֶרֶךְ רְחֹקָה' עושה פסח שני, ומשנתנו מבארת מה נקראת 'דרך רחוקה': אֵיזוֹ הִיא 'דֶרֶךְ רְחוֹקָה', אדם הנמצא מִן הַמקום שנקרא 'מּוֹדִיעִים', וְלַחוּץ – לצד הרחוק מירושלים והלאה, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ – וכן לשאר שלשת הצדדים המקיפים את ירושלים, מי שנמצא במרחק השווה למרחק שבין ירושלים למודיעים, נחשב כמי שהיה בדרך רחוקה, ועושה פסח שני, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. והטעם בשיעור מרחק זה, לפי שהוא רחוק חמשה עשר מיל מירושלים [כ-15 קילומטר], וזהו השיעור שאדם בינוני יכול ללכת ברגליו מעלות השחר ועד בין הערביים, ואם היה רחוק יותר, נמצא שלא היה יכול לבוא לבית המקדש בערב פסח, והרי זו 'דרך רחוקה'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אפילו אם היה האדם מֵאִסְקֻפַּת [-פתח] הָעֲזָרָה וְלַחוּץ, ומחמת חולי או אונס אחר לא הספיק להכנס לעזרה עד סוף זמן שחיטת קרבן הפסח, הרי הוא כמי שהיה 'בדרך רחוקה' [ואילו רבי עקיבא סובר שהוא נחשב כ'אנוס', והחילוק ביניהם התבאר במשנה הקודמת, שהאנוס שלא עשה פסח שני חייב כרת, מה שאין כן במי שהיה בדרך רחוקה, שאף אם לא עשה פסח שני, אינו חייב כרת]. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' – מחמת דין זה שאמר רבי אליעזר, יש נקודה על האות ה"א במילה 'רחוקה' שבספר התורה, לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהיה בדרך רְחוֹקָה וַדַּאי [-ממש], אֶלָּא אפילו אם היה מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ, הרי הוא כמי שהיה בדרך רחוקה. והרמז בנקודה, שהיא כאילו מבטלת את האות ה"א, וכאילו כתוב 'בדרך רחוק', שהאיש היה רחוק מלבוא לעזרה, אף שהדרך עצמה אינה רחוקה.
